נתחיל עם הבוטם ליין – כולנו אמזונות. חלקנו כרגע אולי אמזונות מיואשות, מדוכאות, כועסות, מוכות, חרדות או מבוהלות, כבויות, מתוסכלות, מלאות בשנאה עצמית, צלוליטיס ושאר טופינים, אולם כולנו נולדנו עם הפוטנציאל לשינוי, להתמרה ולמימוש העוצמה המטורפת הגלומה בנו, החל מניהול משקי בית הכוללים הררי כביסות וכלים בכיור שלא נגמרים לעולם, מלחמות "בין אחים" מעייפות וטיגון אינסופי של שניצלים, ועד להובלת והטמעת שינויים ברמה הגלובלית. נשאלת השאלה האם אנו בשלות להודות ולהכיר בעוצמה שלנו? האם אנו בשלות להוביל את העוצמה הנשית לקדמת הבמה?

מרגישות שרצתי רחוק מידי ומהר מידי? מרגישות שעפתי על עצמי ועם החזון האמזוני אל מעבר לאטמוספירה של כדור הארץ? סבבה, אני אנחת בחזרה לקרקע, לא לפני שאתריע שככה זה עם חזונות – הם רחוקים ואף נדמה שהם בלתי ניתנים ליישום, אך וואנס ראינו אותם, וואנס התודעה שלנו אפשרה לנו לדמיין אותם ולשחק בנדמה לי, ולו לרגע קט, זה סימן שבשלה העת להתחיל לפעול למען הגשמתם. בשלה העת להתחיל לנקוט צעדים קטנים (קטנים מאוד לפעמים), הכוללים את השינויים הנדרשים וההכרחיים למסוגלות להכיל בכלל את אותה מציאות מדומיינת, את אותה פנטזיה הלכאורה מרוחקת מאיתנו מיליוני שנות אור (לפחות ברמת ההרגשה או הנגלה לעין).

לא אכנס כאן לסוגיות של פמיניזם למול שוביניזם, או לסוגיות של מגדר למול ההבדלים המתבקשים בין המינים. אין טעם להיכנס לבריכה המעופשת, מידי, הזו כמו שאין טעם להכניס ראש בריא למיטה חולה. כן מדובר כאן על סוגיות של ערכיות. כן מדובר כאן על סוגיות של ערך עצמי ואת זה – חסר לנו ביג טיים. לזה – אין בכלל מקום בחיינו. מזה – שכחנו או לעולם לא באמת למדנו או חונכנו אליו. במקביל גם אין טעם ללכת אחורה בזמן ולחפש אשמים, לחפש על מי להצביע כמקור לחוסר השוויון ו/או חוסר הערכיות אותו חוות נשים בכל העולם, ללא הבדלי דת, צבע או תרבות וזאת מסיבה אחת – כי זה בדרך כלל לא מוביל לשום מקום פרודוקטיבי מעבר להרגשת עליונות או תחושת הקלה נקודתית שחולפות אחרי חמש דקות.

אני כן בוחרת להיכנס לדיון על הנשק הכי עוצמתי שלנו הנשים, אמזונות העידן החדש – החמלה. כן, דווקא החמלה. לא העוצמה הפנימית, לא ההישגיות, לא השכל וההיגיון, לא המשימתיות, לא התעוזה והאומץ, לא הריכוז והדיוק, או היכולת לנאום ולהוביל אנשים – את כל אלו יש גם ליצרני הטוסטסטרון ואצל לא מעט מהם גם בכמויות נדיבות ובמינונים גבוהים. הבעיה הכי אקוטית שלנו כרגע היא שהנשק הכי עוצמתי שלנו לא שמיש ולא נמצא במצב פעיל. למה? כי ההלקאה העצמית ואחותה התאומה הביקורת העצמית תפסו את מקומו בלי ששמנו לב. המנגנון המכיל את שתיהן הוא כמו החלודה על רובה אם-16 (או מה שלא נתנו לנו להסתובב איתו אי שם בטירונות), שמשתקת ומנטרלת את כלי הנשק. אותו מנגנון גורם לנו להמשיך להאמין שאנחנו טיפשות מידי, שמנות מידי (ו/או עסוקות כל היום בכמה אנחנו שמנות מידי), חלשות מידי, רגישות מידי, לא יעילות מידי, או "מתקני השרצת ילדים ובישולים ותו לא" מידי. המנגנון הזה משתק אותנו, משאיר אותנו במקום, או יותר מדויק יהיה להכריז שהוא מונע מאיתנו לקפוץ למקפצה האבולוציונית הבאה. כן, אנחנו מצביעות בבחירות (רובנו). כן, אנחנו עובדות גם מחוץ לבית (רובנו). כן, אנחנו מצליחות (רובנו). כן, השגנו שוויון (רובנו). כן, סופרים אותנו ואת מה שיש לנו להגיד (רובנו) ואפילו כבר מתחילים להפנים שאסור להטריד אותנו מינית (רובם…). המקפצה הבאה באבולוציה היא קפיצה בתודעה האנושית הקולקטיבית לעבר תודעה חומלת יותר, שוויונית יותר, מקבלת יותר ומכילה יותר ואת זה הנשים יכולות להוביל ביג טיים, בזכות הנשק שלנו – בזכות אותה חמלה שמוטמעת אצלנו "אינטל אינסייד".

אז איך "משמישים את הנשק"? מפסיקים עם ההלקאה והביקורת העצמית ומחליפים אותן בחמלה עצמית (שבמילים פשוטות זה אומר להיות נחמדות לעצמנו גם כשאנחנו לא ממש מצליחות לבצע את שרצינו, להתנהג כמו שרצינו או לאכול כמו שרצינו), הדבר יוביל בהמשך לקבלה עצמית שתוביל בתורה להערכה עצמית, אמיתית וכשזה יקרה, כשסוף סוף נשות העולם יזכרו ויפעלו מאותה עוצמה פנימית מאוזנת, עוצמת החמלה, אפילו השמים לא יהוו יותר גבול.

השינויים האלו, חשובים ואקוטיים ככל שיהיו, לוקחים את ליטרת הזמן שלהם, וכמו שאמרו לנו במשך 6 עונות שלמות  – "ווינטר איז קאמינג" (והוא עדיין לא הגיע למרות שנהרגו כבר עשרות אלפי אנשים, אבל הוא ממש ממש בפתח ואוטוטו מקפיא את כולנו), עלינו להתחיל להכין עצמנו ולטפל בעצמנו כבר עכשיו. עלינו להתחיל לנקות משקעים ופסולת רגשית כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל להשיל אמונות ותפיסות מעכבות ומגבילות כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל להטמיע אמונות מעצימות ומצמיחות כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל לייצר הרגלים חדשים ותומכים גוף-נפש כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות ועלינו להעז לקבל ולאהוב את עצמנו באמת, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות ובגלל שכשנעז סוף סוף לעשות זאת, נשנה לא רק את עצמנו, כי אם את כל העולם.

לאלו מכן ששואלות את עצמן "האם אני מסוגלת לטפל בעצמי? האם אני מסוגלת להשתנות? או האם אני בכלל ראויה לעוצמה הזו?", תשאלו את עצמכן גם את השאלה "האם אני מסוגלת לטפח מודעות עצמית?" ואם התשובה היא כן, אתן בהחלט בשלות ואתן בהחלט יכולות להתחיל לפסוע באותו שביל (עם ההכוונה הנכונה), ועל אף שאף אחת מאיתנו לא גדלה באי הנסתר של האמזונות בו הוונדר וומניות של העולם טופחו מגיל אפס לחטוף ולהדוף כידונים ומגיני פלדה משל היו קרפלך פריכים, התוכנה הזו מוטבעת לנו עמוק עמוק בגנים, רק נדרשת התודעה הנכונה על מנת להעלות ולהציף אותה ולתפעל אותה וזה לוקח זמן/כמה עונות, אז יללא קדימה, כי כולנו אמזונות והעולם מחכה שנתעורר.

אולי תגידו שהראש שלי בעננים, אבל דעו לכן שבמקביל הרגליים שלי נטועות עמוק בקרקע, בעודי מחליפה טיטולים עם קקי, ומאותו מקום אני מכריזה קבל עם ועדה – העולם זקוק לנו ולעוצמה שלנו. האם אנו בשלות להכיר בעוצמה שלנו? האם אנו בשלות לנוע לקדמת הבמה? האם נתחיל להעריך את עצמנו כמו שאנו ראויות לו? האם נתחיל לטפל ולטפח את עצמנו?