מה בנוגע לגיל השלישי

האם מישהו שמעולם לא טיפל בעצמו יכול להיעזר בספר?

ראשית אומר שהגיל השלישי היום הוא ממש לא "חצי רגל בקבר", כפי שאולי היה בתפיסה הרווחת עד לא מזמן, ולאדם הממוצע בגיל 60 יש היום לפחות עוד 20 שנה קדימה, אם לא 30…ואם מוסיפים גם את העליה ברמת ובאיכות החיים שמאפשרת לא מעט הנאות וריגושים – אנחנו מדברים כאן על תוספת משמעותית ולא מבוטלת לחיים, מעין פרק נוסף לחיים. הספר נכתב ומיועד בעיקר לאדם מן הישוב, אחד העם, זה שאולי לא למד יותר מידי מעבר למינימום הנדרש, זה שלא מודע יותר מידי להיבטי הנפש והשפעתם העצומה על חיינו, תגובותינו, מחשבותינו והתנהגותנו, זה שלא מודע להיותנו טרילוגיה של גוף-נפש-רוח, לזה שאולי חשב שטיפול פסיכולוגי מיועד לחלשים ו/או לפסיכים (תפיסות ואמונות מגבילות בחברה שנשתרשו…), ומכאן – כל אחד יכול להפיק תועלת אמיתית וקונקרטית מהספר. הוא בנוי בצורה בה הדברים נבנים נדבך על גבי נדבך ולכן מאפשרים הפנמה, הדהוד ואף הנעה לפעולה (בין אם אקטיבית או פסיבית). מהמקום הזה, ממש לא משנה אם האדם בן 20, 30, 50, 60, או 70 – בכל רגע נתון אדם יכול להתחבר לעצמו, להבין את עצמו יותר, להפסיק לשפוט ולבקר את עצמו (או לפחות להבין למה רצוי להשתדל לצמצם זאת), להבין יותר את תפקידם של מצבים ותקיעויות כאלו ואחרים, הגלוי והנסתר, ומשם להתחיל להניע שינויים קטנים וגדולים, תפיסתיים, רגשיים והתנהגותיים. 

האם זה לא מאוחר מידי פתאום להיזכר לטפל בעצמך כשאתה בן 60 נגיד?

ממש לא! לאדם הממוצע בגיל 60 יש בממוצע בין 20-30 שנה ונשאלת השאלה כיצד אדם רוצה להעביר את התקופה הלא קצרה הזו? אם ישנו רצון, ואפילו קטן, להיטיב עם המצב, עם עצמך, הספר בהחלט יכול להדריך את האדם הממוצע כיצד לעשות זאת, גם אם לא למד פסיכולוגיה ו/או פסיכותרפיה. תשובה זו נתמכת גם ברמה הנוירולוגית – למוח שלנו יש תכונה של נוירופלסטיות והוכח כי בכל רגע נתון ניתן ממש לשנות את המבנה של המוח על ידי הפעולות שלנו, ולא משנה באיזה גיל מדובר, גם בגיל 80 אפשר לשנות דברים. זה אומנם מצריך לקחת אחריות ולפעול בנדון, אבל אי אפשר להגיד שלא ניתן בגלל הגיל (הספר המוח הגמיש מסביר זאת בפשטות וביעילות רבה). מהצד המטאפיזי אומר שגם לחיבור להיבט הסמוי והחבוי שבתוכנו, לרוח, למערכת הווייז הפנימית שיודעת עלינו הכל וחפצה בהתפתחותנו המירבית, אין תאריך תפוגה, אין מועד בו הרכבת עוזבת את התחנה. כל עוד אדם לא נשם את נשמתו האחרונה, יש סיכוי לשינוי.

ואם מגיע אליך לקוח בגיל השלישי שסבל מדיכאון ומטופל בכדורים פסיכיאטריים,
האם תמליצי לו שיטות אחרות במקום הכדורים?

ראשית לעולם לא אמליץ לאדם להפסיק כדורים. הרצון להפסיק עם כדורים חייב להגיע מבפנים ולרוב הרצון הזה מגיע ביחד עם נפש שיכולה לגבות מהלך זה. אני כן אסביר לאדם שבהחלט יש לו אפשרות לחיות ללא כדורים פסיכיאטריים, אולם על מנת להגיע לשם עליו לעבור דרך מסויימת המורכבת מעבודה מקבילה בארבעת ערוצי הריפוי – הגופני, הנפשי, האנרגטי והרוחני (אם תידרש הרחבה, ארחיב…), ודרך זו היא מאתגרת ומצריכה התמדה, אך היא אפשרית. אני יודעת כי אני הוכחה חיה ונושמת לכך.

העניין עם כדורים פסיכיאטריים (ואני לא נכנסת להשפעות הפרמקולוגיות-פיזיולוגיות שלהם), הוא שהם אכן מייצרים איזון והציפורים חוזרות לצייץ והשמיים חוזרים להיות כחולים, יחד עם זאת האיזון הזה הוא לא איזון אמיתי. זהו איזון שתלוי בחומרים כימיים שברגע שמפסיקים איתם, האיזון מבוטל. הנקודה השניה היא שלאחר תקופה מפתחים תלות בכדורים ואז מפחדים להפסיק איתם כדי לא ליפול שוב, כדי לא להיות שוב בדיכאון או לחוות חרדות נוראיות. הפחד הזה הוא לא פחות נוראי ומאיים.

האידיאל הוא להתחיל לטפל בערוצים הנוספים תוך כדי נטילת התרופות, וברגע הנכון, בהתאם לבשלות, לתהליך ולרצון שנוצר, להתחיל להוריד מינונים, תוך כדי פיקוח, עד למצב של איזון אמיתי ללא כל תלות. החשוב כאן הוא לדעת שזה אפשרי! בכל גיל, אם יש רצון! חייב להיות רצון לכך, אחרת אין על מה לדבר…

האם הספר יכול לעזור עם סוגיות של בדידות ממנה סובלים אנשים מבוגרים?

הספר יכול לעזור עם כל הסוגיות האנושיות מאחר ובנוסף להבנת החיבור גוף-נפש-רוח, הבנת המנגנונים הרגשיים של כולנו ומספר "חוקי הפעלה" שקיימים פה במרחב של כדור הארץ, הוא מעודד כניסה פנימה, הוא מעודד חיבור לעצמי המזוקק, הוא מעודד הקשבה לקול הפנימי, הוא מעודד צמיחה, הוא מעודד אמונה בעצמנו וביכולות שלנו להשתנות וחלק מהשינוי הזה הוא שינוי הדרך בה אנו תופסים את החיים, שינוי המשקפת דרכה אנו מתבוננים ושופטים את החיים. ולשינוי, אין תאריך תפוגה. זה מוכח מדעית.

למי שנכון לשאול את עצמו בכנות את השאלות ששואל הכלי האבחוני שנמצא בבסיסו של הספר, צפוי שינוי חיובי, בהתאם ליכולת ההכלה והספיגה של הדברים.

אין להמעיט כלל וכלל בחשיבות החיבור לעצמנו, בכל גיל.