ב14/6/19 שיתפתי שלהרצאה שלי ברחובות מטעם שבוע הספר הגיעה רק אישה אחת. זוכרים ששיתפתי אילו דברים טובים יצאו כתוצאה מה"רע" שקרה לי? 

אז, היום אני מתקדמת שלב נוסף בשיעור ומשתפת בתוצרים של חקירת ההמשך שעשיתי (נמצא בספר השני "איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?"), כי אני יודעת שיש להם ערך רב, לחלקנו לפחות 

אז אם החקירה הראשונית שלי ("איפה הטוב בתוך הרע?) היתה "חקר הגלוי",
עכשיו עברתי ל-"חקר הסמוי" – "למה יצרתי את המצב?"
סמוי – כשמו כן הוא – סמוי מן העין, סמוי מן המודע
אנחנו לא מודעים לחלק הזה בתוכנו (חלק מתת המודע),
אבל רצוי שנהיה כי הוא מנהל לנו את החיים ומייצר לנו הרבה מהאירועים הדיסהרמוניים שבאים לפתחנו (וכן, אלו מפתחים להתפתחות, למידה וריפוי, ועדיין, אפשר שיהיה מוליך יותר ונעים יותר).

פתחתי את חקירת הסמוי עם שלושה נתונים ידועים/מהמודע:
1. זו היתה אמורה להיות ההרצאה הראשונה אליה אני מגיעה ללא מצגות הפאואר פוינט המסודרות שלי, מתוך מקום שרוצה להתנסות בהרצאת סטרים – מה שעובר דרכי באותו רגע הוא הנכון, בהתאם למי שנמצא מולי, הרי ספריות הנתונים העשירות שיש לי להעביר נמצאות בראש שלי.
2. זו היתה הרצאה במסגרת אירועי שבוע הספר. ידעתי מניסיון שאנשים באים בכיף שלהם להסתובב והיה בתוכי מקום מודע שלא רצה "להעיק" עם נושאים שקשורים לריפוי/כאב/מחלות. מקום שחש שהתוכן שלי עלול להיחוות טיפה כ-"עול" בסביבה שאמורה להיות "כיף".
3. תובנה שמלווה אותי שנים – קל יותר להעביר מידעים קשים/ מאתגרים/ מנפצים תבניות ופרדיגמות כשמצחיקים אנשים, כי כשאדם צוחק, הלב שלו פתוח והוא פחות בהתנגדות (מעין סוס טרויאני…).

ומה העלתה חקירת הסמוי שלי?
שהרצון שלי להצחיק אנשים הוא בעצם צורך להצחיק אנשים
ושהצורך הזה ישב על ערכיות, או יותר נכון, חוסר הכרה בערך –
רק אם אני אצליח להצחיק את האנשים, אז אני שווה/המידע שלי שווה
רק אם אני אצליח להצחיק את האנשים, אז המידע יעבור בצורה מיטבית
אם לא – עדיף שלא ישמעו אותי…

ומכיוון שלא ידעתי אם אצליח להצחיק את האנשים (כי לא התנסתי בפריסטייל וצחוקים על לאותה נקודה), ומכיוון שהפחד הלא מודע שאני לא אצליח להצחיק את האנשים היה גדול – המערכת הסיקה מסקנה שעדיף שלא יגיעו אנשים – ואכן יצרתי מצב בו לא הגיעו אנשים להרצאה שלי!

כן, אני יצרתי, שלא במודע, את המצב בו לא הגיע אף אחד להרצאה שלי,
אני לוקחת אחריות מלאה על יצירת המצב ולא פונה להאשים את הסביבה החיצונית במצב (כי זה מה שהאגו שלי רצה והיו לו "תירוצים טובים" – לא פרסמו את זה בכלל בשום מקום, זה היה בבנין רחוק מהדוכנים של שבוע הספר, אנשים היו עם הילדים שלהם ולא יכלו לבוא לשמוע בשקט הרצאה…).

ומה בחרתי לעשות עם המידע המפליל הזה?
הרצון להצחיק עדיין קיים, רק נקודת המוצא לא יכולה להיות תודעת חוסר או חוסר ערכיות, כי אם עוד הכרה בערך של המהות המזוקקת שאני מעבירה – "אני הנני מי שהנני"* לא כסיסמה, אלא גיבוי פנימי מהמקום הכי עמוק שלמרות כל ההישגים ולמרות כל ההצלחות, עדיין מרגיש קטן ולא חשוב ולא מספיק.

כלומר, גם חיבוק ענקיסטי לזו בתוכי, גם אם מדובר בשאריות ופירורים, שעדיין מרגישה קטנה, לא חשובה, לא מספיקה או חסרת ערך,
וגם חניכה אליה, לקטנה הזו, בה אני מזכירה לה כמה היא נהדרת, חשובה, עוצמתית, מיוחדת ובעלת ערך שגם עברה מסע אדיר ומיוחד וגם מעבירה תוכן שערכו לא יסולא בפז 

זכות גדולה, לא?

אסיים בציטוט האלמותי של "קרל יונג" שדי מסכם את מה שהבאתי כאן:
"אם לא נהפוך את תת המודע למודע, הוא ימשיך לנהל אותנו ואנחנו נמשיך לקרוא לזה גורל"

*מתוך לימודי האוניברסיטה הקוסמית