תזונה והקשר לחיבור גוף-נפש

תזונה והקשר החשוב לחיבור גוף-נפש

תזונה, מהותית ואקוטית לבריאות שלנו ככל שתהיה, הא'-ב' של רפואה שלמה (פיזית ונפשית), לעולם תהיה רק חצי מהתמונה. התמונה המלאה מורכבת משתי חזיתות, גוף ונפש, השלובות, קשורות ומשפיעות האחת על השנייה ברמות שרובנו פשוט לא מודעים לעוצמתן, על אף שכן יש מודעות ל"נפש בריאה בגוף בריא", למחלות פסיכוסומטיות או לאפקט הפלסבו שבתכל'ס, השניים האחרונים מהווים הוכחות מדעיות לכך שהגוף מושפע מהנפש (ממערך הרגשות והאמונות שהיא מכילה), שהביולוגיה הפיסית שלנו מושפעת מהנפש המטאפיסית שלנו.

אם נחבר זאת לתזונה והזנה ונרצה לראות את התמונה השלמה, אזי נקבל פרדוקס כי דווקא הנפש שלנו היא זו שמפריעה לנו לתת לגוף שלנו את התזונה שהוא זקוק לה בשביל להיות בריא. הפרדוקס הוא שדווקא הנפש לא תומכת גוף ולכן בבואנו לשנות את מערך התזונה וההזנה שלנו נהיה חייבים לזכור להתייחס גם לנפש שלנו (על שלל מכאוביה השונים), כי אחרת היא תחבל לנו בתהליך וסתם נמשיך לחוות כישלונות בתחום.

 

אז מה זה בעצם אומר? יוצא שאנחנו יוצאים כנגד עצמנו וכנגד הרצון המודע שלנו להיות בריאים יותר או רזים יותר או גם וגם. איך זה קורה? זה הרי בכלל לא הגיוני וסותר את מה שאנחנו חושבים על עצמנו, נכון? נכון, ועל מנת להתחיל להבין זאת נצטרך להיות מודעים לכך שקיימים בתוכנו חלקים לא מודעים של עצמנו כלומר – חלקים והיבטים שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם שמאופסנים ומגובים בתת המודע שלנו, אותו "ענן אחסון-גיבוי" פנימי שמכיל את כל מה שאי פעם חשבנו/הרגשנו/עשינו/קרה לנו. דבר נוסף שנצטרך להיות מודעים אליו הוא העובדה שאותו "ענן אחסון-גיבוי", תת המודע שלנו שאנחנו בכלל לא מודעים אליו, הוא הבוס האמיתי שלנו והוא זה שבאמת שולט בחיים שלנו דרך התגובות שלנו לאנשים ומצבים ודרך ההרגלים והאוטומטים שלנו שחלקם לא נשלטים בכלל. מה שאנחנו חושבים שהוא העיקר – המחשבות/דעות/אמונות/רצונות שלנו, כל מה שאנחנו מכירים מהיום יום שלנו – המודע, זה חלק קטנטן שלא באמת שולט בדברים, למרות ש"אם תשאלו אותו", הוא חושב ובטוח שדווקא כן.

נתקדם צעד נוסף. היבטים שונים של הנפש שלנו, מי שהננו כעת ומי שהיינו בעבר, חיים ומתקיימים בתת המודע שלנו ואף מנהלים אותנו משם מבלי שאנחנו מודעים אליהם. נתייחס כרגע לשלושה פרמטרים: 1. להיבטים אלו צרכים ורצונות אותם הם רוצים למלא כמו תחושת שייכות, תחושת ביטחון קיומי, הכרה בערך העצמי או צורך באהבה/קרבה. 2. להיבטי הנפש יש מערך של אמונות ומסקנות על החיים, כתוצאה מהביוגרפיה ונסיבות החיים, המהווים מעין משקפיים דרכם אנו חווים את העולם (ולרובנו יש המון אמונות ומסקנות מגבילות, מסולפות ולא תומכות בעליל כמו – שום דבר שאני עושה לא מצליח, אני דפוק/טיפש/מכוער, לא מגיע לי טוב, אהבה זה כואב וכו'). 3. הדבר הנוסף שיש להיבטי הנפש שלנו הוא כאב. המון כאב פנימי (מי אמר לב שבור ולא קיבל?). לאורך החיים צברנו כמויות אדירות של פסולת רגשית (פחדים, כעסים, דאגות, בושה, אשמה), וזה כל כך כואב מבפנים, שכשהנפש שלנו כבר לא יכולה להכיל כמויות כאלו גדולות של כאב ופסולת רגשית, כשהנפש שלנו כמעט טובעת בבריכת הכאב הרגשי, הדבר יתבטא גם בכאבים פיזיים.

 

פרמטרים אלו הם תחילת התשובה לשאלה למה אנחנו יוצאים כנגד עצמנו, למה הנפש שלנו לא תומכת את הגוף שלנו. הנפש לא רוצה להזיק לעצמה, אך כך יוצא. הנפש לא רוצה להיות רעה לעצמה, אך כך יוצא. הנפש לא רוצה לשלול/לשפוט/לבקר את עצמה, אך כך יוצא. הנפש שלנו בסך הכל רוצה להיות בביטחון ולהפסיק לפחד כל הזמן, היא רוצה שיראו כמה היא שווה באמת ולהפסיק לרצות את כולם, היא רוצה להרגיש אהובה ולהפסיק להרגיש דחויה ובעיקר היא רוצה שלא להיפגע יותר וכל האמצעים כשרים על מנת להשיג זאת. לדוגמא – אם העבר לימד אותנו שאנחנו נכשלים בכל מה שקשור לשינויי התזונה או לדיאטות, והדבר כאב לנו כל פעם מחדש, המערכת תרצה להימנע שוב מלהרגיש את הכאב הזה ולכן תחבל בתהליך "על ההתחלה", ולו שלא להרגיש שוב את צריבתו של הכישלון, או לא להרגיש אחר/שונה/דחוי (צורך בשייכות – "כולם בעבודה אוכלים בורקסים-עוגיות ואם נאכל סלט קינואה יצחקו עלינו").

נוסיף לחגיגה הפנימית הזו את הסוגיות הנוספות שדנו בהן במאמרים הקודמים כמו: ההלקאה העצמית, הקושי לשנות הרגלים, המחסור באהבה עצמית או תחלואי החברה המערבית, וקיבלנו הסבר מעמיק יותר על למה באמת כל כך קשה לנו עם שינוי התזונה שלנו לבריאה יותר ומיטבית יותר, לאורך זמן.

 

 

אז מה עושים עם המידע הזה? איך מתקדמים מפה?

  1. מודעות – הצעד הראשון והאקוטי הוא להפנים שאין פתרונות מהירים. אין גלולות קסם חיצוניות שיחליפו את הפתרונות הפנימיים הנדרשים. עלינו להבין את המורכבות של המערכת הרגשית על שלל מכאוביה (כולל המודעות שישנם היבטים אליהם אנו עדיין לא מודעים), עלינו להבין את ההשלכות של החיבור גוף-נפש בכלל ועל ההזנה שלנו בפרט, ועלינו להתחיל לראות את התמונה השלמה על מנת שיהיה לנו יותר קל להכיל את מה שבאמת נדרש מאיתנו, להכיל את הקושי שחווים בדרך ובעיקר על מנת שנוכל להיות יותר נחמדים לעצמנו בתהליך במאקרו וברגעים של כישלונות במיקרו.

 

  1. מענה מלא – בשלב השני נפנים שעלינו לתת מענה בשתי החזיתות: מענה לגוף ומענה לנפש. הדרך הפשוטה ביותר לצאת לדרך, או לפחות לסמן ייעדים, היא להכין את רשימות "כל מה שלא תומך בגוף ובנפש שלנו":

–  מה לא תומך בגוף שלנו? – ברשימה זו נרשום את כל הפעולות שלנו שלא תומכות את הגוף. אפשר להיעזר ב"תנשמת" – תזונה, נשימה (כולל האם אנחנו בסטרס-לא נושמים כל היום מרוב לחץ), שינה, מים, תנועה-תזוזה.

  • מה לא תומך את הנפש שלנו? – כל מה ומי שמוריד לנו את מצב הרוח, גורם לנו להרגיש לא טוב עם עצמנו או בכלל (מה/מי מכעיס אותנו, מה/מי מדאיג אותנו, מה/מי מעצבן אותנו, מה/מי מלחיץ אותנו, מה-מי מפחיד אותנו, מה-מי אנחנו מסתירים/מתביישים בו).

 

כשיהיו בידינו הרשימות המפורטות האלו, נוכל לדעת קצת יותר טוב עם מה הנפש שלנו מתמודדת, מה הם המכאובים אותם היא דואבת, אילו צרכים (מודעים ולא מודעים), מניעים אותה, למה היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, ומשם, צעד צעד, נוכל להתחיל לתת לה מענה. צעד צעד נוכל להתחיל לשנות את מה שלא תומך אותה ואת הגוף שלנו, כולל התזונה וההזנה שלנו. צעד צעד נוכל להתקדם לעבר הטמעת אורח חיים בריא יותר.

תזונה ואהבה עצמית

תזונה ואהבה עצמית

אהבה עצמית. צמד המילים הזה הפך להיות סוג של קלישאה מעצבנת שנדמה שהיא נשלפת כפתרון לשלל של בעיות – הכל מתחיל ונגמר באהבה עצמית. באמת? כל הבעיות נפתרות באהבה עצמית? החיים קצת יותר מורכבים מזה, לא? אפילו קצת נאיבי ויש שיאמרו אינפנטילי לחשוב שהבעיות שלנו (עבודה/זוגיות/ערכיות/משפחה/קריירה/ביטחון), יפתרו בזכות אהבה עצמית, נכון?  אז נכון שככה הדברים נתפסים על פני השטח, יחד עם זאת בואו נזרום יחדיו ונרשה לעצמנו "להתעצבן עוד טיפונת" בשביל לבחון אקסיומה שקובעת שאנחנו לא אוכלים בריא או לא מקפידים על תזונה בריאה לאורך זמן כי אנחנו (עדיין), לא אוהבים את עצמנו מספיק.

ראשית נשאל מה זו אהבה עצמית? האם זה לקנות לעצמנו את מה שאנחנו רוצים (בגדים-נעליים-טלפון חדיש-מכונית ספורט-מסעדות יוקרה)? האם זה לנסוע לחופשה שנתית בחו"ל? האם זה ללכת לחדר כושר? האם זה ללכת לחוגים או לימודי העשרה? התשובה תהיה שעל פני השטח כן, אלו הן דרכים בהן ניתן לנו להביע כלפי עצמנו אהבה עצמית. יחד עם זאת, מדובר על חלק קטן מהתמונה השלמה ועל מנת להשלים אותה נעשה עם עצמנו בדיקה קטנה-גדולה שתעזור לנו לראות האם אנחנו באמת אוהבים את עצמנו – נשאל את עצמנו במשך שבוע/חודש, בכל רגע של החלטה/התלבטות/תהיה/בחירה את השאלה: "מה היה עושה אדם שאוהב את עצמו במצב הזה? "במה היה בוחר אדם שאוהב את עצמו?"  מי מאיתנו שיעז לשאול את השאלה הזו מספר פעמים ביום ויהיה מספיק כנה עם עצמו, יגלה עד כמה רובנו רחוקים מאהבה עצמית אמיתית במסגרתה אנחנו מקשיבים לעצמנו (מקשיבים יותר למהות המזוקקת שלנו ופחות לסביבה שלנו ולדרישותיה), במסגרתה אנחנו מצליחים לשים גבולות על המרחב האישי שלנו ולא לתת לאחרים לחדור לתוכו (לעמוד על שלנו) ו/או לחדור לגבולות של אחרים (לדחוף את האף שלנו לעניינים שאינם שלנו), במסגרתה אנחנו יודעים מה הרצונות הכי עמוקים שלנו – מה אנחנו רוצים באמת? מה יגרום לנו לקום בבוקר עם קצת יותר חדווה? (תרגיל המוות הוא תרגיל פשוט ועוצמתי שעוזר לגלות רצונות מוסתרים אלו – עלינו לענות על השאלה: "מה היינו בוחרים לעשות לו הרופא היה אומר לנו שיש לנו רק עוד 24 שעות/שבוע/חודש/שנה לחיות? ולענות בשיא הרצינות), במסגרתה של האהבה העצמית אנחנו מעזים לפעול בהתאם לאותם רצונות כמוסים – היא מעניקה לנו את האומץ הדרוש לעשות משהו בנדון, הלכה למעשה, ולא פחות חשוב – האהבה העצמית מאפשרת לנו לקבל את עצמנו, כמו שאנחנו, על שלל ההיבטים הלא סקסיים שכל אחד מאתנו אוחז בהם, מסתיר או מדחיק אותם(וכן, לכולנו יש כאלו. אין פטור לאף אחד מאיתנו).

את השאלה המאתגרת "למה אנחנו לא אוהבים את עצמנו? אנו נשאל במאמר ייעודי מאחר ומדובר בשאלה מורכבת לה המון רבדים (במאמרים קודמים שדנו בהלקאה עצמית, בתחלואי החברה המערבית (דגש על הערצת הרזון), ובקושי לשנות הרגלים בגלל אותם שבילים במוח, נגענו בחלק מרבדים אלו). כרגע נסתפק בחיבור סוגיית האהבה העצמית לתזונה ולהזנה שלנו.

כשאנחנו לומדים לאהוב את עצמנו מבפנים (ומדובר בתהליך שמצריך השתנות פנימית), כשאנחנו חוצים רף מסויים של אהבה עצמית (מעבר מתמיד ממדרגה למדרגה), אזי נולדים, יש מאין, הן רצון והן נביעה פנימית לתת לגוף שלנו, המקדש שמאכלס אותנו, את מה שהוא זקוק לו על מנת לתפקד ברמה המיטבית. אז אנחנו רוצים לאכול נכון לא כי "צריך", אלא כי רוצים. אז אנחנו רוצים לאכול נכון לא מתוך "שנאה" למצב הקיים, אלא מתוך קבלה שלו. אז אנחנו רוצים לאכול נכון לא מתוך "סבל", אלא מתוך הנאה. אז אנחנו רוצים לאכול נכון לא מתוך "חסך", אלא מתוך תחושת מלאות וסיפוק. אז אנחנו רוצים לאכול נכון לא מתוך "קורבנות או מסכנות", אלא מתוך אחריות. אז אנחנו רוצים לאכול נכון לא מתוך רצון להיות רזים/חתיכים, אלא מתוך עצמאות שלא תלויה במראה החיצוני כמגדיר את הערך העצמי שלנו – (רזים=שווים. שמנים=לא שווים).

 

אז מה עושים? איך לומדים לאהוב את עצמנו?

  1. מודעות – לתת לדברים אלו לחלחל הן במערכת התודעתית והן במערכת הרגשית שלנו. המודעות לקשר שבין אהבה עצמית לתזונה עוזרת לנו "לשים את הדברים על השולחן" – כשאנחנו יודעים עם מה אנחנו מתמודדים (גם אם מדובר בשנאה עצמית עמוקה), יש עם מה להתחיל לעבוד (לעומת מערכות הסתרה או הדחקה). רק כשמעזים לדבר על הדברים אפשר להתחיל לשנות אותם, אט אט. להתחיל לשאול את השאלות שנשאלו כאן למעלה ולא לפחד מהתשובות – הן הן הבשר לתחילת העבודה הפנימית.
  2. חמלה עצמית – לגשת לכל הסוגייה הזו מנקודת מוצא של חמלה עצמית – להיות נחמדים לעצמנו גם ברגעי חולשה/כאב/כישלון. חמלה תענה לנו על השאלות "למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים?" או "איך הפכנו להיות אנשים כאלו?". כשאנחנו מבינים למה, מתאפשר לנו לפתוח את הלב, לעצמנו. חמלה עצמית מאפשרת חסד במקום שפיטה או ביקורתיות, לכן אין "יותר מידי" ממנה. אין כמות "רעילה/מזיקה". וכן, זה אימון שמצריך חזרתיות. יום יום, שעה שעה. בכל רגע ורגע אפשר לבחור להיות בחמלה כלפי עצמנו או כלפי הבחירות התזונתיות העכשוויות שלנו, גרועות ככל שיהיו.
  3. טיפול רגשינפשי – על מנת שנוכל לאהוב את עצמנו באמת, עלינו בשלב ראשון ללמוד מי אנחנו באמת, על כל ההיבטים שלנו (מי נמצא שם עמוק בפנים), ובשלב שני ללמוד לקבל אותם כחלק מאיתנו. לרוב נצטרך לתת להם מענה לפני שנוכל לקבלם, לנקז פסולת רגשית שהצטברה לאורך השנים (כאב/פחד/כעס/בושה/אשמה), ושם לרוב נצטרך עזרה חיצונית מקצועית, תמיכה והכוונה. עם הזמן, עם הקבלה ועם השינוי תיוולד אותה תחושה של אהבה עצמית שתאפשר לנו להתמיד בתזונה בריאה לאורך זמן, כאורח חיים. לדוגמא, כחלק מתהליך ההבראה שלי מבולימיה (הפרעת אכילה במסגרתה מאביסים כמויות אוכל אדירות ומקיאים הכל), הייתי חייבת דבר ראשון להכיר בכך שחיה בתוכי, ברובד לא מודע, "חבלנית" ששונאת את עצמה, שלא מאמינה שמגיע לה לחיות, שמאמינה שאני ראויה לעונש ולכן מחבלת בעצמה שוב ושוב ושוב "כי מגיע לי". השלב הבא היה לתת לה מענה, לתת לה לבטא את עצמה, לנקז את הכאב שהיה שם וללמד אותה, מתוך חסד וחמלה (הבנה שהיא לא שולטת בזה), אהבה מהי. לאט לאט פסקה ההתנהגות הפוגענית עד לרמה שאפשרה להתחיל להטמיע אורך חיים בריא הכולל תזונה מאוזנת ומיטבית.

לסיכום – רובנו לא סובלים מהפרעות אכילה, יחד עם זאת רובנו כן מתמודדים עם אכילה רגשית ולא באמת מצליחים להתמיד עם תזונה בריאה לאורך זמן. זוהי הזמנה לזרוע זרעים ראשונים של אהבה עצמית שתצמיח בתורה את שחשקה נפשנו.

 

 

 

תזונה והקושי לשנות הרגלים

תזונה והקושי לשנות הרגלים

היום נדבר על אחד הגורמים המשמעותיים שמקשים עלינו את הכנסת התזונה הבריאה לחיים שלנו או את ההתמדה בה לאורך זמן, כלומר – היום נדבר על הקשר שבין שבילים במוח, שביל חדש בג'ונגל ואיך הכל מתחבר לאותו שינוי תזונה מיוחל.

בפשטות, לכל פעולה, לכל מילה, לכל תגובה, לכל רגש או לכל תנועה שאנחנו עושים, יש מסלול עיצבי ספציפי במוח. מסלול זה מורכב מתאי עצב (נוירונים), שמתקשרים אחד עם השני באמצעות נקודות מגע הקרויות סינפסות (יש כמאה מיליארד תאי עצב (שזה הסיפרה 1 עם מלא מלא אפסים), ולכל אחד ממאה המיליארדים של נוירונים יש אלפי סינפסות שדרכן הוא מתקשר עם הנוירונים האחרים. אלו סדרי גודל שקשה לשכל שלנו לקלוט). מה שחשוב לדיון שלנו היא העובדה שכשאנחנו חוזרים שוב ושוב ושוב על פעולה / התנהגות / תגובה לאורך זמן, אותו מסלול עצבי שמשויך לאותה פעולה / התנהגות / תגובה /רגש הולך ומתחזק, הולך ונהיה עבה יותר, מהיר יותר עד לרמה של אוטומט, עד לרמה שלא צריך לחשוב על הדבר והוא לכאורה קורה מעצמו. הוא נהיה "שביל במוח" או במקרה של השבילים הממש וותיקים "אוטוסטרדות". דוגמא קלאסית להבנת נקודה זו תהיה לימוד נהיגה – בהתחלה אנחנו צריכים לחשוב על מלא דברים במקביל (סנכרון יד-רגל-עין-אוזן-חשיבה), וזה מצריך מאיתנו המון המון ריכוז. עם הזמן ועם החזרתיות הדברים הולכים ונהיים קלים יותר ויותר עד לרמה שאנחנו נוהגים ברכב ובכלל לא חושבים על הנהיגה הטכנית עצמה, היא "קורית מעצמה". נוצרה "אוטוסטרדת נהיגה" במוח. כנ"ל עם לימוד נגינה, עם הזמן ועם החזרתיות נוצרת "שביל נגינה" במוח שככל שנמשיך לנגן יהפוך אף הוא לאוטוסטרדה סופר מהירה. אוטומטית. אלו בעצם כל ההרגלים שלנו, שחלקם הופכים להיות "האופי שלנו/מי שאנחנו" – הרגל לנסוע ממקום מסויים, הרגל לנשנש מול הטלוויזיה, הרגל לבקר או לשפוט אנשים, הרגל להקשיב כל שעה לחדשות, הרגל לסדר את הבית/מגירות/בגדים בצורה מסויימת, הרגל לקלל בכביש את כל העולם, הרגל לאכול בשעות מסוימות או הרגל לאכול בעיקר אוכל של דוכנים (שווארמה, פלפל, המבורגר, בורקסים), וכדומה. לכל הרגל כזה יש שביל ספציפי במוח.

מה קורה כשאנחנו רוצים לשנות הרגלי תזונה קלוקלים, גם ברמת המזון עצמו וגם ברמת הרגלי האכילה שלנו? אנחנו בעצם צריכים לייצר שבילים חדשים במוח, כאלו שעוד לא קיימים בכלל או כאלו שממש חלשים לעומת האוטוסטרדות הקיימות. לאלו מאיתנו שמעט פסימיים עקב ניסיונות וכישלונות בעבר ולאלו מאיתנו שלא מאמינים שבכלל לא ניתן לשנות אופי/התנהגות (לדוגמא "הוא מגיב בביקורתיות לכל דבר, הוא בחיים לא ישתנה"), להלן הבשורות הטובות – אפשר לשנות הכל, גם את המבנה של המוח עצמו (החומר האפור), בזכות תכונה של המוח שנקראית "נוירופלסטיות" והדבר מוכח מדעית (מוזמנים בחום לקרוא את הספר המהפכני "המוח הגמיש" מאת נורמן דוייטש). גם אם אנחנו האנשים הכי שליליים בעולם, אם נרצה ואם נתמיד בכך, נוכל לייצר שביל חדש במוח של חיוביות ואוטוסטרדת השליליות, באם נפסיק "לנסוע בה", עם הזמן תיחלש יותר ויותר. שוב – הדברים האלו כבר הוכחו מדעית.

אז איך מייצרים שביל חדש במוח? אנלוגיה נחמדה שאני אוהבת להשתמש בה קשורה ליצירת שביל חדש בג'ונגל. אם אנו מעוניינים ליצור אחד כזה מה יהיה עלינו לעשות? להוציא מנצ'טה ולהתחיל לנקש עשביה עבותה ולהעיף אבנים ומכשולים מהדרך. מדובר על הרבה עבודה פיזית, בג'ונגל חם ולח ולכן מזיעים המון, יש גם יתושים מעצבנים וצריך לשוב לשם יום אחרי יום אחרי יום על מנת לייצר את השביל, כשבהמשך צריך שיפסעו עליו כמה שיותר אנשים על מנת שהוא יתעבה, יתקבע ויהיה נוח ללכת בו/לחצות את הג'ונגל. אם נחזור לשביל החדש במוח אותו אנחנו רוצים ליצור, המשותף בין השניים הוא: רצון חזק, חזרתיות, התמדה, נחישות ולא פחות חשוב חזון-יעד מוגדר-משמעות (מכאן נובעת המשמעת), ויש היכנו זאת – עבודה קשה. כלומר – לשנות את המזון שלנו ואת והרגלי התזונה שלנו/להחליף את האוטוסטרדה הקיימת במוח, זו עבודה קשה משתי סיבות עיקריות:

  1. הבנייה של אוטוסטרדה חדשה מצריכה תכונות שחלקנו לא בדיוק משופעים בהן, בלשון המעטה (רצון חזק, חזרתיות, התמדה, נחישות, חזון).
  2. האוטומט תמיד מנצח – ברגעים של חולשה, מתח, עייפות, סטרס או התמודדות עם רגשות דיס הרמוניים (ובלי עין הרע לרובנו יש יותר מידי מהם), המוח תמיד יעדיף את המוכר והידוע, את המהיר ואת היעיל ביותר והופ, אנו מוצאים עצמנו שוב בהרגלים הישנים שלנו, לפעמים בלי לשים לב, ללא יכולת לעצור את זה בכלל, כי זה קורה באוטומט, זה חזק מאיתנו.

לכן חלק מאיתנו מתחילים כל יום ראשון דיאטה וביום שלישי נשברים. חלק מאיתנו עשו דיאטה לקראת אירוע חשוב, רזו יפה, קיבלו מחמאות מכולם ואחרי האירוע חזרו לשגרה שהחזירה עימה את הרגלי התזונה הישנים ובהמשך את הקילוגרמים העודפים.

אז מה עושים? איך בכל זאת משנים את התזונה שלנו לבריאה יותר ומטמיעים אותה בחיי היום-יום?

ראשית, כמו תמיד, נדרשת מודעת למה זה מצריך מאיתנו ברמה הנפשית ולמנגנונים שמתוארים במאמרים אלו. אם אנחנו מבינים שתזונה בריאה היא שביל חדש שאנחנו רוצים לייצר במוח שמצריך מאיתנו התמדה, חזרתיות והמון נחישות, ואנחנו גם מבינים במקביל שזה תהליך שלוקח זמן מכיוון שאנחנו מתמודדים כאן עם הרגלים אוטומטים ולכאורה חזקים מאיתנו, אזי יותר קל לנו להתמודד עם האתגר הזה והקשיים שהוא מציב בפנינו. כלומר – זה אפשרי ברמה הנוירולוגית אך זה מצריך הן נפש מגבה (וכמו שהמלצתי בעבר – רובנו צריכים טיפול רגשי-נפשי נלווה), והן חזרתיות.

שנית, כמו תמיד, נדרש להכניס לתהליך הזה חמלה עצמית. שינוי תזונה כאורח חיים זה אחד האתגרים הכי קשים וארוכים שיש, שמצריך מחלקנו תכונות שלאו דווקא ייחסנו לעצמנו והתגברות על אוטומטים. לכן, מתוך מודעות למורכבות, בואו נכניס לחיים שלנו את המשפט החומל שאומר שבכל רגע נתון אנחנו יכולים לעשות רק את המקסימום שלנו באותו רגע ואולי בהמשך נצליח יותר.  כשאנחנו מוצאים עצמנו שוב עם עוגת גבינה/שווארמה/פיתה עם שוקולד/"נרקבים" מול הטלוויזיה במקום לצאת להליכה, נאמר לעצמנו: "כרגע העוגה הזו/הכלום הזה זה המקסימום שאני יכול. אולי מחר אוכל יותר, אולי עוד שבועיים אוכל יותר, אולי רק עוד חודשיים אוכל יותר. כרגע הכלום הזה/העוגה הזו זה המקסימום שלי ואני מקבל את זה".  להיות יותר נחמדים לעצמנו זה לא אומר שאנחנו מוותרים לעצמנו. אנחנו פשוט לא מתווכחים עם המצב הנוכחי ומכניסים למרחב שלנו אנרגיה חיובית יותר.

שלישית, ממשיכים הלאה. לא משנה אם וכמה נופלים בדרך (וכולם נופלים!!!)  – קמים, מנערים את האבק וממשיכים הלאה. יהיו המון נקודות בדרך שלא יבוא לנו/שלא יתחשק לנו/שלא נהיה מסוגלים לשנות את האוטומט וזה בסדר. חשוב להמשיך הלאה, עם הפנים קדימה, כי עם כל פעם ופעם שכן נבחר אחרת, שכן נצליח לבחור בריא יותר, אנחנו נחזק את אותו שביל חדש במוח שאנחנו יוצרים. עוד פעם ועוד פעם. עוד חזרה ועוד חזרה. התמדה מתוך קבלה וחמלה עצמית ולא מתוך הלקאה.

תזונה והלקאה עצמית

תזונה והלקאה עצמית

שלום לכל המלקים והמלקות שהננו, ביודעין או שלא ביודעין, במודע או שלא במודע. היום אנחנו נדבר על למה אנחנו מלקים את עצמנו, על איך ההלקאה הזו קשורה גם היא לתזונה שלנו ולהזנה הקלוקלת שלנו את עצמנו, וגם נראה במה ניתן להחליף אותה על מנת להתקדם צעד אחד קטן לעבר שינוי התזונה שלנו כי הרי כבר סיכמנו שאנחנו רוצים לא רק לדעת מה צריך לשנות בתזונה (רובנו יודעים כבר מה צריך לשנות), אלא להיות מסוגלים לשנות אותה בפועל, הלכה למעשה.

אז מה זה בעצם להלקות את עצמנו? אנחנו מדברים פה על לבקר ולהיות שיפוטיים כלפי עצמנו, אנחנו מדברים על להגיד ולחשוב דברים רעים על עצמנו, על להיות רעים כלפי עצמנו, על לבטל את עצמנו ועל להטיל ספק בעצמנו (אני לא מספיק טוב, שום דבר לא הולך לי כמו שצריך, אני בחיים לא אצליח, אני לא ראוי, אני לא שווה, אני מכוער / שמן / מגעיל / דפוק / אפס / טיפש /דוחה, לא מגיע לי להצליח, לא מגיע לי שיהיה לי טוב, שום דבר ממה שאני עושה הוא לא חשוב, מגיע לי עונש/מגיע לי שלא יצליח לי וכו' וכו' וכו'….).

נשאלת השאלה למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו חושבים את הדברים הלא נעימים האלו על עצמנו? הרי אנחנו לא באמת אנשים רעים, נכון? אנחנו לא באמת כאלו גרועים, נכון? נכון, יחד עם זאת המחשבות האלו (וחלקן ממש מושרשות בתוכנו ברמת אמונות), הן תולדה של הביוגרפיה האישית שלנו, מעין סיכום ומסקנות שלנו על עצמנו כתוצאה מאירועי וחוויות החיים שחווינו. לאורך השנים נאמרו לנו אמירות קשות, כואבות ופוגעניות על עצמנו כמו  – אתה ילד מעצבן, אתה טיפש / מכוער / שמן, שום דבר לא יצא ממך, למה אתה לא יכול להיות כמו האחר, אני לא יכול בכלל להסתכל עליך, איזה שטויות יוצאות לך מפה….אמירות אלו נאמרו לנו שוב ושוב ושוב, חלקן עשרות, מאות ואולי אלפי פעמים לאורך כל החיים שלנו, על ידי האנשים הכי חשובים ומשמעותיים בחיינו (במעגל המשפחתי והחברי הקרוב, ובמעגל החונך הקרוב (גננת/מורה)), וחלק מהאמירות האלו נתמכו על ידי אירועי חיים "שהוכיחו לנו" את נכונותן (אנחנו באמת דפוקים, באמת האחרים יותר טובים מאתנו, אנחנו באמת מכוערים, באמת אין לנו משהו חשוב להגיד…), וכך עם השנים האמירות הפכו למסקנות ולעובדות בשטח שאין לערער עליהן, הן הפכו לאוטומט, הן הפכו למשקפיים דרכן אנו רואים את העולם ואת עצמנו, ובשביל הכיף, באיזשהו שלב "פיטרנו" חלק מהמבקרים החיצוניים שלנו והפכנו להיות המבקרים של עצמנו. התרגלנו להלקות את עצמנו.

עכשיו נשאל כיצד ההלקאה הזו קשורה לתזונה שלנו, להזנה הקלוקלת שלנו את עצמנו או לחוסר היכולת שלנו להתמיד בתזונה בריאה ומיטבית לאורך זמן? ובעצם נראה שתכלס, בהתחשב במה שאנחנו חושבים/מאמינים על עצמנו, זה די הגיוני שאנחנו לא מצליחים לשנות את התזונה שלנו לתזונה יותר תומכת ומיטבית או להתמיד בה, לא? כי מי אנחנו בכלל שנהיה בריאים? מי אנחנו בכלל שנצליח? מעולם לא הצלחנו להתמיד במשהו חיובי אז למה שנצליח עכשיו? ובכלל, חלקנו שונאים את עצמנו, כי הרי אין בכלל מה לאהוב בנו, נכון?

חשוב לציין – אצל חלקנו המחשבות והאמונות האלו בכלל לא נמצאות במודע. מה זה אומר? שאמונות קשות על עצמנו כן נמצאות "במערכת" (והן המשקפיים דרכן אנו רואים את העולם), יחד עם זאת או שאנחנו לא מודעים אליהן ולקיומן – אנחנו לא חושבים אותן או מבטאים אותן בקול, או שאנחנו מודעים אליהן חלקית אבל מתכחשים אליהן ומסתירים אותן מעצמנו או מהעולם ולו בשביל "לשרוד". אז מה קורה בפועל כשעולות המחשבות לשנות את התזונה שלנו/לעשות דיאטה? או שאנחנו מתייאשים מראש ומסבירים לעצמנו שאין מה לנסות בכלל כי לא נצליח וכי זה קשה מידי, או שמתחילים ואז באיזשהו שלב אנו מחבלים בתהליך. הורסים לעצמנו. חלקנו יגידו לעצמם – "מגיע לי" (כי הרי אנחנו לא ראויים להצלחה או לטוב), וחלקנו יקשיבו לאגו שלנו שמגן עלינו ורוצה שנרגיש יותר טוב עם עצמנו ולכן יסביר לנו למה בעצם התזונה הבריאה בכלל לא מתאימה לנו: "אוכל בריא הוא בכלל לא טעים, זה סיוט לאכול בריא, אנחנו לא אנשים שחיים על חסה ונבטים, ככה לא נהנים מהחיים, מה כבר יש לנו בחיים אם לא ההנאה מהאוכל "האמיתי", תזונה בריאה זה לאחרים ועוד". מדובר בלופ הרסני שלכאורה קשה מאוד לצאת ממנו.

אז מה עושים? איך אפשר לצאת מהלופ הזה?

  1. מודעות – כמו תמיד, על מנת לשנות משהו עלינו להיות מודעים אליו, מודעים לקיומו ולהשפעתו על חיינו. המאמר הזה שופך אור על הלקאה עצמית שהיא רק היבט אחד מתוך רבים שמשפיעים על התזונה שלנו.
  2. שינוי – "שינוי תזונה לא מתחיל בשינוי התזונה אלא בשינוי התודעה- שינוי התפיסות שלנו על עצמנו". קודם אנחנו צריכים ללמוד להיות יותר נחמדים לעצמנו ורק אז נצליח לשנות את התזונה שלנו. אנחנו נדרשים להשתנות. מדובר בתהליך. מבורך מאין כמותו, אך תהליך.
  3. החלפה – עלינו להחליף את ההלקאה העצמית בחמלה עצמית, ללמוד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו כרגע ברגע נתון זה – עם העודפים, עם הצלוליטיס, עם המגרעות שלנו, עם הקולות הדיסהרמוניים שממלאים את ראשנו. מה שאנחנו עושים זה להכניס אנרגיה יותר חיובית למערכת (בדמות החמלה והקבלה). שינוי המשקלים הפנימי (יותר נחמדות פחות הלקאה), יאפשר לנו אט אט את ההשתנות הפנימית וכן, כל "המטלות" האלו עוד לפני שבכלל שינינו משהו בנוגע לתזונה שלנו כי רק שינוי תודעתי ורגשי (מקדים או תוך כדי התהליך), יאפשר לשינוי התזונה להפוך לאורח חיים בתדר המשכי.

תזונה ותחלואי החברה המערבית

תזונה ותחלואי החברה המערבית

בואו נשים את הקלפים על השולחן – אנחנו די שטופי מוח. אנחנו = אלו מאיתנו שחיים בחברה המערבית המתקדמת, הנאורה, החכמה, הגלובלית והמפותחת מצד אחד, אך מצד שני מלאה בתחלואים שונים ומגוונים וכאן נתייחס בעיקר לאלו המשפיעים על דימוי הגוף שלנו ועל מערכות ההזנה שלנו. שטופי מוח=התפיסות שלנו על דימוי הגוף שלנו ומערכות ההזנה שלנו עוברות שטיפה מאסיבית די מגיל אפס עד לרמה שקשה מאוד לשנותן, עד לרמה שמגדירה "מי אנחנו?" עד לרמה שהן מהוות משקפיים דרכם אנו מתבוננים על העולם.

כמובן שהחולי הראשון בחברה המערבית קשור להערצת הרזון והערצת הנעורים. לא משנה כמה יספרו לנו שפעם נשים שמנות היו אידיאל היופי, כמה תמונות מתקופת הרנסנס של נשים דשנות ועבות בשר נראה, כמה קמפיינים של נשים "שמנות הן יפות" נראה (וכן, זו מגמה חדשה וחשובה מעין כמוה אך עדיין יש דרך עצומה לעבור), או כמה מגזיני נשים יצהירו שהם מפסיקים לעשות פוטושופ ((וכן, זו מגמה חדשה וחשובה מעין כמוה אך עדיין יש דרך עצומה לעבור), אנחנו מוקפים 24/7, מכל עבר (במגזינים השונים, בעיתונים היומיים, במקבצי הפרסומות, בשלטי חוצות, בתוכניות טלוויזיה ואינטרנט, בתצוגות אופנה/השקות שונות המסוקרות בכל המדיות השונות), בדוגמניות יפהפיות, דקיקות וצעירות, בשחקניות הוליוודיות יפהפיות, דקיקות וצעירות או בכאלו שהפכו להיות מוכרות/ידועות ואז הפכו להיות דקיקות ולכן אנחנו גדלים לרצות להיות כמו האנשים היפים והצעירים האלו, אנחנו שואפים להיות כמו האנשים היפים והצעירים האלו ואנחנו עסוקים בזה די הרבה ומוקדם מידי (ילדות בנות 7 מדברות על דיאטה). עכשיו זה לא שלגברים אין את השחקנים/דוגמני התחתונים המסוקסים עם הקוביות בבטן שגורמים להם להרגיש רע עם עצמם, רק שאצלנו הנשים, במשך הרבה מאוד שנים, חונכנו להיות בעיקר יפות ונחשקות (רצוי דקיקות/טובות מראה), ואם גם את זה אין לנו (כי רובנו לא יפהפיות הדור או במידת מכנסיים 36 – הרוב אינן) – איזו זכות קיום, לכאורה, יש לנו? כמובן שזה לא נמצא במודע שלנו. במודע אנחנו סתם שונאות מגיל אפס את הגוף שלנו או את הפנים שלנו. המצב הזה מייצר תלות ושיעבוד לדימוי גוף (אני רזה=אני קיימת-אני שווה. אני שמנה=אני סחורה סוג ב), וחלקנו רצות לניתוחים פלסטיים, לחדר הכושר באובססיביות או משתעבדות ללופ אינסופי של דיאטות, ספירת קלוריות והחרמת כל מה שמעל 2% שומן.

תכלס, מלכתחילה אין מצב ו/או אין סיכוי שניראה ביום יום כמו הדוגמניות-שחקניות הדקיקות והיפהפיות ולכן זה מוביל לדימוי עצמי ירוד ולתחושה פנימית של חוסר ערך, שבתורם משפיעים על היכולת שלנו להתמיד בתזונה נכונה לאורך זמן (לדוגמה אכילה רגשית – לאכול את התסכול-ייאוש-חוסר אונים-שנאה עצמית, אך לא רק).

החולי הראשון גורר חולי נוסף בדמות "שלטון המשקל" – משקל הגוף שלנו קובע וצובע את היום שלנו. אם עלינו בבוקר על המשקל וגילינו שירדנו 500 גרם – אנחנו נרחף על ענן ורוד וכל האינטראקציות שלנו באותו יום יושפעו מכך – אף אחד ושום דבר לא יהרוס לנו את העובדה המתוקה, מידי, הזו. אם עלינו בבוקר על המשקל וגילינו שעלינו 300 גרם – אנחנו נתכווץ ונרגיש חרא כי הרי אנחנו לא ראויים ו/או מספיקים כשאנחנו שמנים וזה ממש קרקע רגשית פורייה להלקאה ושנאה עצמיות ולייאוש גדול שמתבטאים בתזונה לקויה, כי הרי "בשביל מה בכלל לנסות?". הדבר קורה יום יום, בוקר בוקר, ואצל חלקנו כמה פעמים ביום.

חולי נוסף עוסק ב"רווחיות על חשבון בריאות" ובא לידי ביטוי בכך שטובתנו ובריאותנו, על אף ההצהרות הרשמיות, אינן באמת בראש מעייניהן של כל היצרניות השונות שמתיימרות להיות בעדנו. דוגמא הזויה מהעבר הלא רחוק תהיה הפרסומות לסיגריות בארה"ב בהן הרופאים עצמם המליצו על עישון סיגריות "בשביל הבריאות, הרוגע והשלווה", אך התופעה קיימת בכל תחומי החיים/הייצור, החל מחברות התרופות שמעלימות מיידעים על שינויים בפורמולות ו/או תופעות לוואי (מחדל האלטרוקסין משנת 2011 הוא דוגמא קלסית), דרך הפלואור במים או חיסון הפפילומה (ששניהם כבר הוצאו אל מחוץ לחוק במדינות בעולם ועדיין מוצגים כ"תורמים לבריאותנו"), דרך חברות הקוסמטיקה והקמפיינים עתירי תקציב וכוכבים שמבטיחות הבטחות שווא בדמות העלמת קמטים, או דרך יצרניות המזון שרובן מכניסות רעלים (אספרטיים לדוגמא זה לא פחות מרעל!), וכימיקלים שונים והזויים למזון שהם מוכרות לנו, כולל חלק מהיצרניות שמתיימרות להיות חלופות בריאות יותר.

החולי האחרון, למאמר זה, קשור לתעשיית הדיאטות האסטרונומית ולמלחמתה באויב האכזר והנורא מכל לאנושות – השומן! לכל מה שמעל ל-3% שומן יש לנו כבר התניה פבלובית שהוא מזיק לנו/לא טוב לנו/אסור לנו. וכן, אנחנו קוראים פה ושם שיש שומנים טובים ובריאים לגוף ושהגוף אפילו ממש זקוק להם לצרכיו השונים, יחד עם זאת ההתניה שומן=אסון חזקה יותר ואנחנו מוותרים בתזונה שלנו על מקור אקוטי לבריאותנו. דוגמא נוספת קשורה ל"אויב נוסף", חדש יחסית בשכונה, ידידנו הגלוטן. יש יצרניות מזון שמטביעות על אריזת המוצר שלהם את החותמת "ללא גלוטן" על מנת לגרות צרכנים לרכישה, כשבפועל מלכתחילה אין שום קשר בין המוצר לגלוטן (שנמצא רק בדגנים).

אז למה חשוב לדעת את כל זה? למה חשוב להכיר בכך שאנחנו שטופי מוח בכל הקשור לתזונה והזנה?

  1. בשביל להעניק מבט-על – מאפשר זווית ראיה אחרת, מאפשר לראות תמונה יותר מלאה (רואים יותר חתיכות בפאזל), מאפשר הכנסת פרופורציה (מול מה אנחנו מתמודדים) ובהמשך מאפשר שינוי גישה – הן ברמה התודעתית והן ברמה הרגשית.
  2. בשביל להעיר אותנו מההתמכרות שלנו לדיאטות, כי דיאטות נועדו להיכשל. רובן המוחלט של הדיאטות לא מצליחות בגלל שלל משתנים (ואנחנו לומדים אותם כאן אחד אחרי השני). הפתרון – הדיאטה מתה, יחי אורח חיים בריא. זכרו את ה-משוואה – כשמרגישים חרא (במודע או שלא במודע), אוכלים חרא. לכן אורח חיים בריא חייב לכלול בתוכו גם מענה לנפש שלנו ולרגשות הדיסהרמוניים.
  3. כדי שנוכל לאפשר לעצמנו להיות בחמלה עצמית. התודעה הזו מכילה את הבנת מורכבות הנושא (להבין למה באמת כל כך קשה לנו להתמיד), שמובילה לקבלת המצב הקיים כמות שהוא (לא מתוך ויתור), וזאת על מנת לאפשר לעצמנו להיות קצת יותר נחמדים לעצמנו בכלל, וברגעים של כישלון בפרט.

תזונה ומידע מבלבל

תזונה ומידע מבלבל

לא פשוט לנו, האנשים שרוצים להיות בריאים יותר. אנו שמבינים את החשיבות של תזונה בריאה ותומכת לבריאות הכללית שלנו, אנו שרוצים לשנות את התזונה שלנו בין אם על מנת לרדת במשקל ובין אם על מנת לחזק את המערכת החיסונית, (או גם וגם) – בעידן של היום אנו נמצאים במקום מאוד מאוד מבלבל וגם לבלבול הזה יש השלכות על מעשינו בפועל ועל הבחירות שלנו בכל הקשור לשמירה על תזונה נכונה לאורך זמן.

מצד אחד, אנחנו מוצפים בים של מידע, שחלקו סותר האחד את השני: פעם בשר אדום זה טוב לבריאות ופעם לא. פעם יין אדום זה מעולה ללב שלנו ואז זה לא. פעם חלב זה מעולה לבריחת סידן מהעצמות ואז זה טוב רק לעגלים וממש לא בריא עבורנו. פעם חלב עיזים זו חלופה מעולה לחלב בקר כי הוא קל יותר לעיכול ופעם גם זה לא טוב כי גם בו יש לקטוז. פעם פירות הם הכי טובים בעולם עבורנו כי הם נספגים מהר ומעניקים לגוף אנרגיה זמינה ומלא ויטמינים ופעם פירות זה מלא סוכר ואם אוכלים אותם אחרי אוכל זה מרקיב בבטן וגם, למתקדמים, בכלל לא מומלץ לערבב סוגי פירות. פעם מומלץ לאכול מלח בריא כי יש בו המון מינרלים שהגוף זקוק להם ופעם אסור לאכול מלח משום סוג שהוא בגלל הנתרן. פעם ביצים זה סופר פוד מהטבע, מפוצצות בחלבונים שהגוף זקוק להם ופעם ביצים הן הווסת של התרנגולות ומלאות בזיהומים. פעם תוספי מזון זה הכרחי כי במזון היום אין מספיק ערכים תזונתיים ופעם תוספי מזון זה שתן יקר ו"עובדים עלינו בעיניים" וכן הלאה וכן הלאה לגבי מגוון עצום של מזונות, טבעיים או מעובדים, משקאות, תבלינים וכו'. מיותר לציין שחלק ניכר מהמידעים האלו, שמופיעים חדשות לבקרים בכותרות רועשות בתקשורת, מגובים במחקרים ש"בדקו ומצאו והוכיחו" תוצאות הפוכות לחלוטין (על למה ואיך זה קורה ומי עומד מאחורי המידעים האלו נדון במאמר אחר שדן בתחלואי החברה המערבית). בנוסף, אנחנו גם מוצפים בים של שיטות ואסכולות תזונה שונות – תזונה טבעונית, תזונה צמחונית, תזונה שמבוססת על סוג דם, תזונת רו-פוד (אוכל לא מבושל), תזונה נטולת פחמימות, תזונה שמבוססת על בשר ושומן (פליאו), תזונה משולבת (80-10-10), תזונה "אזורית" (ים תיכונית, נורדית, סאות-ביץ), עשרות שיטות של דיאטות "סוג מזון אחד" (כרוב, לחם, אורז, פירות, תפוחים, פטריות, אבטיח…), ועוד ועוד ועוד. לכולן רציונל הגיוני, חלקן מבוססת על מחקרים מדעיים, חלקן נוצרו על ידי רופאים שמתמחים בתזונה, לכל אחת מהן יש מלא עדויות של הצלחות ורובן מבטיחות הרים וגבעות.  ים של מידע חשוב, אך גם סותר ומבלבל.

מצד שני, חסר לנו מידע בסיסי,  סופר חשוב, שקשור לחיבור העוצמתי גוף-נפש, בגינו לנפש שלנו יש השפעה מכרעת הן על הרגלי התזונה שלנו והן על היכולת להתמיד לאורך זמן בתזונה בריאה.  אנחנו רוצים לאכול בריא, אבל הנפש שלנו מונעת מאיתנו לעשות זאת, התנגדות פנימית עמוקה ולא מודעת שקשורה בין היתר גם לעובדה שאנחנו עדיין לא אוהבים את עצמנו מספיק (ניכנס לעומקו של החיבור הזה במאמר אחר). אז מה קורה לנו במצב הזה בו מצד אחד יש עומס של מידע גלוי שסותר ומבלבל ומצד שני חוסר של מידע שמגיע מהרבדים העמוקים וסמויים שלנו? אנחנו מבולבלים, אנחנו מוצפים וממש לא נעים לנו להיות במקומות הללו כי זה גורם לנו להרגיש חוסר ביטחון, שעובדים עלינו, שאין למי להאמין ושאר תחושות לא נעימות ולכן עדיף לחזור למוכר ולידוע גם אם הוא לא ממש בריא ולו משום שהוא מוכר לנו – אנחנו יודעים מה אנחנו מקבלים, אנחנו יודעים למה לצפות ושיעזבו אותנו בשקט עם השטויות "שלהם". במקומות האלו האגו שלנו, שאחד מהתפקידים שלו זה לשמור עלינו בכל מחיר מפני פגיעות/כאבים (ובלא ידוע או בלא מוכר יש המון חששות ופוטנציאלים לפגיעה כזו או אחרת), הוא יגבה את הבחירה שלנו "לזרוק לפח את הדיאטה" וינחם אותנו בדמות מחשבות כמו – "יהיה בסדר, מה כבר יקרה אם אני אוכל עכשיו פיתה עם שוקולד?/אני עושה מה שטוב לי וקרואסון עושה לי מתוק ונעים בבטן/מגיע לי לעשות מה שבא לי ובא לי פלאפל/יללא, מה כבר יש לי בחיים? הכל קשה אז עכשיו גם את האוכל הטעים ייקחו לי?/כל האנשים הבריאים האלו לא נראים בריאים בכלל/אוכל בריא זה הכי משעמם בעולם/אני בחיים לא אצליח אז למה בכלל לנסות? ועוד שלל הסברים ותימוכין ללמה אפשר לחזור לאכול פיצות ופסטות בשמנת…

אז מה הפתרון לנושא הבלבול במידעי התזונה-הזנה?

הדבר הראשון, כמו תמיד, קשור להרחבת התודעה – לעשות רגע קאט, להסתכל על זה מלמעלה, להבין את כל המשתנים, את כל השחקנים ואת כל הכוחות הפועלים, חיצוניים ופנימיים. סדרת המאמרים הזו מתחילה לעשות קצת "סדר בבלגן". זה יכול מאוד לנחם ולהרגיע.

הדבר השני, קשור להפנמת עובדת היותנו שונים ומגוונים וההשלכות של השוני הזה – מה שתואם לאחד לא תואם לאחר. הוא לא יכול להיות תואם לאחר באותה מידה. למה? כי אנחנו שונים אחד מהשני בכל כך הרבה פרמטרים: המצב הגופני שלנו: לאחד חסרים ויטמינים מסויימים, לאחר מינרלים מסויימים ולכל אחד מהחוסרים האלו יש השפעה על כל שאר המערכות הביולוגיות-ביוכימיות. בנוסף – כמות הרעלים שנמצאת בגוף כתוצאה מתזונה לקויה, תרופות, קרינה, זיהום אויר – משפיעה אף היא על כל המערכות הביולוגיות-ביוכימיות בגוף, ולא פחות חשוב מזה – מה המצב הבריאותי שלנו? מה כואב לנו? במה אנחנו חולים? אילו מערכות/איברים חלשים אצלנו?

ומה עם המצב הנפשי שלנו? ברמת הרגשות – האם אנחנו אנשים שמחים/ כועסים/ חרדים/ פסימיים…? ברמת המחשבות – מה הם מערכות האמונה שלנו (מה מנהל אותנו?), מה המחשבות שרצות לנו בראש ביום יום? להכל יש השפעה. דוגמאות – לאחד תזונה טבעונית עושה פלאים הן לגוף והן לנפש שלו ולאחר ממש לא, כי היא לא תומכת את החוסרים שיש לו בגוף או את מערכת האמונות שלו. אחד הוריד גלוטן וירד 10 ק"ג ולחברו זה לא עשה כלום, לא היתה ירידה במשקל ולכן אפפה אותו תחושת כישלון שהובילה לאכילה רגשית. לאחד תזונת אטקינס הלכה בקלות ולאחר זה היה סיוט מתמשך.

מכאן מגיעים לדבר השלישי שניתן לעשות והוא ללמוד להקשיב לאינטואיציה שלנו תוך שמירה על העקרון הבסיסי שיהיה תמיד נכון לכל אדם – כמה שיותר קרוב לטבע יותר טוב. מה שטבעי לא יכול להזיק לנו, כמובן במינונים הגיוניים ובמידה, כמו כל דבר אחר בחיים.

הדבר הרביעי אותו ניתן לעשות הוא להיעזר באנשי מקצוע כמו נטורופתים שגם למדו לעומק את נושא התזונה וחשיבותה לתהליכי הריפוי הטבעיים של הגוף וגם מבינים את החיבור בין הגוף לנפש וההשלכות שלו על מערכות ההזנה שלנו. הם בונים עבורנו תפריט שמותאם למצב הפיזיולוגי הנקודתי שלנו, לדרישות המדוייקות של הגוף שלנו. מומלץ בחום לוהט להיעזר גם בטיפול רגשי שתומך את נושא התזונה וההזנה, לקבל תמיכה לנפש הכואבת שמשפיעה על התזונה שלנו, ללמוד לקבל את עצמנו ובהמשך לאהוב את עצמנו כי אהבה עצמית תיתן לנו את הכוח להתמיד, את הכול לתמוך את הגוף שלנו ולתת לו את מה שהוא זקוק לו על מנת להיות בריא ומאוזן.

תזונה ואכילה רגשית

תזונה ואכילה רגשית

אכילה רגשית. מה משמעות הביטוי הזה? שהאכילה שלנו קשורה ל/מושפעת מהרגשות שלנו? שאנחנו אוכלים את הרגשות שלנו? שהרגשות שלנו אוכלים אותנו? התשובה היא כמובן גם וגם וגם. בחברה המערבית בה אנחנו חיים, מעטים האנשים שלא נגועים בחיבור הזה בין אוכל לרגשות ולו משום שאכילה נוכחת בחיים שלנו הן ברגעים הטובים, המאושרים והחוגגים של החיים (חגים, לידות, חתונות, ימי הולדת, סיום לימודים/פרויקט/פעילות, ימי נישואין, קידומים בעבודה ועוד אין-ספור אירועים שמהווים "סיבה למסיבה" להרים כוסית ולנשנש משהו), והן ברגעים הדיסהרמוניים, הן הגדולים (אירועים נדירים יותר כמו מוות של מישהו קרוב, פיטורים, גירושים, תאונות…) והם הקטנים (אירועים יומיומיים כמו התקף זעם של הילדים, ריב עם בן הזוג, שיחה קשה עם הבוס, מילה לא במקום של חבר/קולגה/הורה, פקק בכביש, עקיפה בתור בסופר או אפילו שעמום…), שמה שהם מייצרים וגוררים בעקבותיהם זה רגשות דיסהרמוניים לא נעימים כמו כעס, זעם, כאב, עצב, תסכול, ייאוש, בושה, אשמה, או פחד. אז גם אנחנו מוקפים באוכל כל היום וגם קשה לנו עם הרגשות הלא נעימים האלו – קשה לנו להתמודד איתם, קשה לנו להכיל אותם, קשה לנו לחוש ולהרגיש אותם, קשה לנו להודות בהם, קשה לנו לעבור דרכם והאוכל, ברגעים המאתגרים האלו, בדרכו שלו, מצליח לעמעם אותם, מצליח לדחוק אותם, מצליח להסיט את תשומת הלב למשהו אחר ולכן משם הוא מצליח לנחם אותנו, לכן האוכל מצליח לגרום לנו להרגיש נעים יותר עם עצמנו ועם המצב, ולו לכמה רגעים.

מי מאיתנו לא מצא עצמו קם בבוקר ומכריז – זהו, נמאס לי מהצמיגים במותן/מהכרס, מהיום דיאטה, מי מאיתנו לא מצא עצמו נכנס למשטר דיאטה לקראת אירוע חגיגי שבו רוצים להיראות במיטבנו (כדי שכולם יגידו כמה טוב אנחנו נראים), או אולי חלקנו מצאו עצמם מקבלים סטירת לחי וירטואלית בצורת בדיקות דם לא תקינות או מצב רפואי רעוע ואז אנחנו מתחילים דיאטה עם המון רצון טוב, מוטיבציה ואפילו התרגשות, בתבלון ידיעה ברורה מה צריך לעשות, מה מותר ומה אסור, מה נכון לאכול ומה לא נכון לאכול וזה מחזיק מעמד רק שעתיים, יומיים, או חודשיים עד שאנחנו יוצאים כנגד עצמנו, יוצאים כנגד הרצון המודע להיות רזים ובריאים, ומוצאים עצמנו אוכלים את כל מה שאסור לנו, את כל מה שהגוף שלנו לא זקוק לו ואת כל מה שמחליש את הגוף שלנו.

למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו פועלים כנגד מה שהגיוני, כנגד מה שנכון, כנגד עצמנו? התשובה הקצרה היא מכיוון שהנפש שלנו לא תומכת את המצב. המצוי ברמה הנפשית לא תומך את הרצוי ברמת המעשה. התשובה הרחבה יותר תהיה שמכיוון שקשה לנו בחיים, מכיוון שכואב לנו מידי ביום יום, מכיוון שאנחנו מרגישים יותר מידי פעמים ביום רגשות לא נעימים כמו כעס, זעם, כאב, עצב, תסכול, ייאוש, בושה, אשמה, או מלא מלא מלא פחדים ודאגות שמטריפים אותנו, ברגעים האלו השכל, ההיגיון וכל "מה שנכון לעשות" פשוט נעלמים. הצורך להעביר את הכאב הפנימי הוא כל כך גדול, כל כך עוצמתי (והרבה פעמים בכלל לא מודע), שזה פשוט משתלט עלינו ואנחנו מוצאים עצמנו מול המקרר/מול הכיבוד/מול דוכן השאוורמה מכניסים לגוף דברים שהבטחנו לעצמנו שלא נכניס יותר. ככה האכילה שלנו מושפעת מהרגשות הלא נעימים שלנו. ככה אנחנו "אוכלים" את הרגשות הלא נעימים שלנו. ככה הרגשות הלא נעימים שלנו "אוכלים" אותנו.

אז מה עושים? מה הפתרון? איך יוצאים מהלופ האינסופי והמתיש הזה? איך מייצרים מציאות אחרת ובריאה יותר מבחינת התזונה שלנו לאורך זמן?

1. שינוי תודעתי – המפתח הראשון הוא להפנים שאין פתרונות קסם. אין גלולה לבליעה (וסליחה על כך… 😊). מה שכן יש זה תהליך של שינוי, ההבנה שאנחנו צריכים להשתנות, מבפנים, והשינוי הזה מתחיל בקבלת המצב כמו שהוא כרגע, מתחיל בהבנת המנגנונים הרגשיים האוטומטיים שפורטו כאן, מתחיל בהבנת העוצמה שלהם והבנת אוזלת היד שלנו למולם ברגעים האלו, מתחיל בהבנת ההשפעה של הנפש שלנו (הרגשות והמחשבות שלנו), על המעשים שלנו ביום יום. משם, השלב הבא בתהליך השינוי יהיה להכניס חמלה לחיים שלנו, כלומר – להיות יותר נחמדים לעצמנו ברגעים נמוכים, ברגעים שנתפסים ככישלון. איך עושים זאת? הדרך הפשוטה ביותר תהיה להתחיל להכניס לחיים שלנו את המשפט החומל – "כרגע, זה המקסימום שאני יכול. אולי עוד שעה אוכל יותר, אולי עוד יום, אולי עוד יומיים, אולי עוד חודשיים". הרציונל שעומד מאחוריו הוא שחמלה עונה על השאלה "למה זה ככה?" אם אנחנו מבינים למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, מבינים את המגבלות שלנו (נכון לרגע זה), מבינים למה כרגע אנחנו לא מסוגלים לעמוד בפיתוי (כי כואב לנו מידי ורוצים שזה יעבור עכשיו או יתעמעם בקצת), אזי נוכל להיות יותר נחמדים לעצמנו ופחות להלקות את עצמנו. נאמר לעצמנו שוב ושוב ושוב – כרגע, המקסימום שאנחנו יכולים זה לאכול את עוגת הגבינה. כרגע, המקסימום שאנחנו יכולים זה להמשיך לרבוץ מול הטלוויזיה ולא לצאת להליכה למרותש הבטחנו לעצמנו. כרגע, המקסימום שאנחנו יכולים זה לאכול את הבורקס שנמצא לנו שעה מול הפרצוף בישיבה בעבודה. אולי בישיבה הבאה נצליח לעמוד בפיתוי. אולי מחר נצליח. אולי עוד חודש נצליח, כרגע זה המקסימום שאנחנו יכולים. אל תמעיטו בעוצמתה של הנחמדות לעצמנו ברגעי משבר. בעוצמתה של החמלה העצמית.

2. להתחיל טיפול רגשי. אין מנוס – בשביל לשמור על תזונה בריאה לאורך זמן צריך לתת מענה לנפש שלנו. צריך לתת מענה להיבטים בתוכנו שכואבים, שנמצאים במצוקה כי אחרת זה ימשיך להשתלט עלינו בכל אירוע מאתגר של החיים. אחרת נמשיך להרגיש יותר מידי רגשות לא נעימים שיובילו לאכילה רגשית לא בריאה. מה זה אומר טיפול רגשי? להכיר את עצמנו בעוד רובד, להכיר את היבטי הנפש שלנו, להבין יותר ויותר למה אנחנו כל כך כועסים, כואבים, מפחדים, דואגים, מתוסכלים ולתת לזה מענה, להאיר את המקומות האלו בתוכנו ולהביא לשם ריפוי. כך, לאורך זמן, נרגיש פחות ופחות רגעים קשים ויותר ויותר טוב עם עצמנו. וכן, זה תהליך. תהליך ששכרו העצום בצדו.

3. מיפוי אכילה מודעת – במקביל לשני הסעיפים הקודמים, ניתן להתחיל למפות את הרגלי האכילה שלנו בדמות רישום יומני אכילה: מה אכלתי באיזו שעה? מה נשנשתי ומה הוביל אותי לנשנוש הזה? מה קרה ומה הרגשתי באותו רגע? ובסולם של 1-10 כמה רעב הייתי באותו רגע? לדו':

15:00 – עוגיות עבדי. הבוס שלי ירד עלי. הרגשתי כישלון. רעב – 3.

18:00 – פיתה עם שוקולד. אחרי שיחת טלפון מבעסת עם חבר. הרגשתי תסכול. רעב- 5.

23:00 – חטיף. סתם הייתי משועמם. רעב – 2.

ככל שנתמיד ברישום ובמיפוי נוכל לראות לנגד עינינו כמה אנחנו אוכלים בגלל שאנחנו רעבים, כמה אנחנו אוכלים בגלל סיבות שאינן קשורות לרעב ומה אנחנו באמת אוכלים בניגוד למה אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו אוכלים ("לא אכלתי כלום כל היום", כשבפועל לא הפסקנו לנשנש שטויות כל היום). הדבר יאפשר לנו בהמשך (בשילוב עם השינוי התודעתי ומתן המענה לנפש שלנו באמצעות הטיפול הרגשי), להיות מסוגלים לבחור אחרת, להיות מסוגלים לשנות את הרגלי האכילה הקלוקלים שלנו. מילה של נחמה לאלו מאיתנו שלא יצליחו למלא את היומן הזה, שלא יצליחו להקפיד על המילוי שלו, שלא יצליחו להתמיד בו ולכן יחושו אולי תסכול – זוהי הזדמנות נהדרת לתרגל את המשפט החומל מהסעיף הראשון – כרגע המקסימום שאני יכול זה לא למלא את יומן האכילה. אולי מחר אני אצליח, אולי עוד שבוע אני אצליח, אולי רק עוד חודש.  בואו ננסה להיות יותר ויותר נחמדים לעצמנו, גם ברגעים של כישלונות/משברים (שנתפסים ככאלו). יעשה רק טוב למערכת הרגשית שלנו שקשורה, כך ראינו, לתזונה ולהזנה שלנו.

תזונה זה לא מספיק…

תזונה זה לא מספיק

תזונה. מזון. הזנה. כמה פשוט להבנה מצד אחד וכמה מורכב ליישום מצד שני. תכלס, זה לא אמור להיות כל כך מסובך, נכון? רובנו קראנו לפחות ספר שניים על תזונה ואף עשרות (אם לא מאות), כתבות וריאיונות עם כאלו ש"עשו את זה" והורידו עשרות ק"ג ממשקלם, רובנו צפינו בתוכניות טלוויזיה בהן "ליווינו" אנשים שמנים ש"ירדו בגדול", אנחנו מנויים בפורטלים של בריאות ומקבלים כל שבוע ישירות למייל עדכונים ושלל כתבות על הדברים הכי חדשים / לוהטים /בריאים שיש ולא פחות חשוב, אנחנו הרי יודעים לדקלם בע"פ את העקרונות הבסיסיים (המכנה הרחב המשותף), שמצויים כמעט בכל סוגי הדיאטות ו/או שיטות התזונה הבריאה שיש – לאכול כמה שיותר ירקות ופירות, להוריד את 4 הלבנים (חלב, קמח, סוכר, מלח), להוריד את המזונות המתועשים עם כל הE שרשומים בתווית מאחורה במשפט אחד – כמה שיותר קרוב לטבע. למקור. לטבעי. וזהו. פשוט להבנה, נכון? לא צריך תואר בפיזיקה גרעינית על מנת להבין את העקרונות הבסיסיים האלו, נכון? לא צריך לנסוע למקומות איזוטריים על מנת להשיג את חומרי הגלם הללו נכון? לא צריך באמת להוציא מלא מלא כסף על מנת ליישם את עקרונות התזונה הללו, נכון? לא באמת נדרש להקדיש זמן מיוחד ביממה על מנת לרקוח/לבשל/להכין מזון שמבוסס על העקרונות האלו, נכון? אז מה הבעיה שלנו לעזאזל? למה הידע הזה לא הופך לחוכמה (ידע שמיושם בפועל)? למה אנחנו לא מצליחים להתמיד לאורך זמן? למה אנחנו לא מצליחים באמת באמת לחיות בריא ולתת לגוף שלנו את מה שהוא כל כך זקוק לו? למה אנחנו לא מצליחים לעמוד בפני הבורקסים, העוגות, השאוורמות, השניצלים והצ'יפסים או כל שאר המנעמים שגורמים לנו אחרי שאכלנו אותם או לרצות ללכת לישון או לפתוח רוכסן או להלקות את עצמנו? ולמה, גם אם אנחנו כן מצליחים ו/או משתדלים, רוב הזמן, לשמור על אותם עקרונות בסיסיים של תזונה מיטבית לגוף שלנו, חלקנו עדיין לא בריאים? חלקנו עדיין כואבים ו/או סובלים מתחלואים כאלו ואחרים?   אז התשובה היא שאין תשובה פשוטה ואין, ולא תהיה לעולם, גלולת פלא (למרות שאנחנו עדיין ממשיכים לחפש ולקוות שמישהו, מתישהו ימציא גלולה שאם נבלע אותה המשקל העודף ינשור והמחלות והכאבים יחלפו לבלי שוב). התשובה אינה פשוטה ולא באמת יכולה להיות תשובה פשוטה גם בגלל שהננו יצורים סופר מורכבים (לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המורכבות והייחודיות שלהם פיזיולוגית-ביולוגית, תודעתית ורגשית), וגם בגלל שלתחום התזונה-הזנה רבדים והיבטים שונים (היבטים כמו: אכילת רגשית, הצפה במידעים סותרים שמובילה לבלבול ומצד שני מחסור במידע בסיסי, תחלואי החברה המערבית (הבטחות שווא, תלות ושיעבוד לדימוי גוף, הערצת הרזון והנעורים, רווחיות על חשבון בריאות ועוד), הלקאה עצמית, הרגלים קלוקלים והקושי בהכנסת שינויים והרגלים חדשים ושאר טופינים…).  את מרבית ההיבטים הללו נסקור בסדרת המאמרים הזו ולו על מנת שנבין את עצמנו ואת הקשיים שלנו קצת יותר, מה שאולי יוביל בהמשך להיותנו יותר נחמדים לעצמנו גם ברמת המזון שאנו מכניסים לגוף, גם ברמת הדרך בה אנו בוחרים לטפל ולתמוך בגוף שלנו וגם באופן בו אנו תופסים את עצמנו ואיך אנו מרגישים כלפי עצמנו.   יחד עם זאת, "עם אקדח לרקה – חובה עליך לתת תשובה פשוטה לשאלות המתסכלות שנשאלו כאן", אזי תשובתי הפשוטה נחלקת לשני חלקים:
  1. אנחנו לא מקפידים על תזונה בריאה לאורך זמן כי אנחנו (עדיין), לא אוהבים את עצמנו מספיק.
עכשיו ננשום רגע כי לא קל לשמוע את זה. ננשום עוד רגע כי לא קל להכיל את זה. האגו שלנו יכול לפסול טיעון זה בהינד עפעף ("מה זה השטויות האלו?"), ואף לספק לנו טיעונים תומכים שמוכיחים את ההיפך כגון – "בטח שאנחנו אוהבים את עצמנו, הנה אנחנו קונים לעצמנו מה שאנחנו רוצים (בגדים-נעליים-רהיטים-אגרטלים-מוצרי חשמל-עציצים…), אנחנו יוצאים לחופשה שנתית בחו"ל, אנחנו נפגשים עם חברים, אנחנו הולכים/משתדלים ללכת לחדר כושר ואנחנו אפילו הולכים לחוגי העשרה…". אז נכון, האגו שלנו צודק. אנחנו (חלקנו), אכן עושים את כל הדברים האלו, יחד עם זאת כשמדברים על אהבה עצמית ברמה הכי בסיסית שלה אנחנו מדברים על קשב לעצמנו, קשב לעצמי האמיתי שלנו, קשב לרצונות הכי עמוקים שלנו, קשב למה שאנחנו רוצים באמת בשביל עצמנו (ולא בשביל ההורים-בני זוג-ילדים-בוסים-קהילה), ומשם – האומץ לפעול בהתאם והאומץ לשנות את כל מה שנדרש לשנות על מנת להגיע למקום הזה. אם נחבר זאת לתזונה והזנה, כשאנחנו באמת באמת לומדים לאהוב את עצמנו (זה תהליך), כשאנחנו אוהבים את עצמנו מספיק (זה אפשרי), אזי נולדים הרצון והנביעה הפנימית לתת לגוף שלנו, המקדש שמכיל "אותנו/את ההוויה שהננו", את מה שהוא זקוק לו על מנת לתפקד ברמה המיטבית ואז אנחנו מדברים על אורח חיים בתדר המשכי, אז אנחנו מדברים על תזונה בריאה ממקום של כיף והנאה ולא ממקום של סבל, חסך/ויתור או תחושת קורבנות מאמללת.  
  1. תזונה זה לא מספיק. אנחנו גם גוף וגם נפש.
תזונה, חשובה, מהותית ואקוטית לבריאות שלנו ככל שתהיה, לעולם תהיה רק חצי מהתמונה כי אנחנו לא רק גוף. בתמונה המלאה אנחנו מערכת של גוף-נפש (האמת היא שאנחנו טרילוגיה של גוף-נפש-רוח, אבל זה למאמר אחר 😊), גוף-נפש ששלובים וקשורים אחד לשני בקשר עבותות ולכן על מנת להיות בריאים ומאוזנים (ללא תלות בעזרים כימיים), עלינו לתת מענה גם לגוף וגם לנפש. לגוף יש לתת מענה מלא (תנשמת – תזונה, נשימה, שינה, מים, תנועה), וגם לנפש יש לתת מענה (כל ההיבטים הדיסהרמוניים שלא תומכים אותה – הדברים שמכעיסים אותנו, מדאיגים אותנו, מעצבנים אותנו, מלחיצים אותנו, מפחידים אותנו…). אם נחבר זאת לתזונה והזנה, הפרדוקס הוא שדווקא הנפש שלנו (מערך המחשבות והרגשות שלנו), היא זו שמפריעה לנו לתת לגוף שלנו את התזונה שהוא זקוק לה בשביל להיות בריא, הפרדוקס הוא שדווקא הנפש לא תומכת גוף. נחדד שני דברים: מדובר על היבט מסוים של הנפש ולרוב הוא נמצא בחלק הלא מודע שלנו. למה "היא" עושה זאת? למה אנחנו לכאורה יוצאים כנגד עצמנו וכנגד הרצון המודע להיות בריאים? נבין בהמשך.   אז כמו שניתן לראות, גם התשובה הפשוטה שניתנה כאן היא לא באמת פשוטה כי אם עולם ומלואו ויש ללמוד עולם זה על מנת שנדע כיצד לפעול ומה לשנות, על מנת שנוכל להצליח בתדר המשכי לשמור על תזונה והזנה מיטביים לגוף שלנו. נסיים חלק זה במקום אופטימי – אם יש בנו רצון לשנות את המציאות התזונתית הנוכחית זה בהחלט אפשרי. הפתרונות אומנם נמצאים מתחת לפני השטח ולכן אין פתרונות הוקוס-פוקוס וזה מצריך מאיתנו טיפה יותר עבודה, טיפה יותר סובלנות, טיפה יותר כנות וטיפה יותר אומץ, אך גם זה אפשרי וגם נרוויח את עצמנו בחזרה. שווה, לא?