קטע מהספר נפש בריאה על הריפוי מכאבים כרוניים

על הריפוי מכאבים כרוניים -
קטע מהספר נפש בריאה בגוף בריא ​

אז מה קרה פה? כאמור, גם המיגרנות הפסיקו ביום אחד ופשוט נעלמו להן. יצאו מהסיסטם. בשני המקרים לקח לי כמה חודשים לתפוס שהשתנתה המציאות הפיזיולוגית-ביולוגית שלי. מתי השינוי הזה קרה? מייד לאחר שהבראתי מהאסתמה, ממש בחודשים שאחרי. אני לא יכולה לשים את האצבע על תאריך ביומן ולהגיד הנה, ביום הזה הפסיק לכאוב לי הגב, או ביום הזה הפסיקו לי המיגרנות. למה? כי הייתי עסוקה עם כל כך הרבה דברים אחרים במקביל. היו ההסתרות השונות: הדיכאונות והתקפי ההיפומאניה כולל לקיחת הכדורים הפסיכיאטריים וכמובן בולמוסי האכילה וההקאות שלי, או העובדה שבאותה עת עברתי לעשן סמים קלים כבר משעות הבוקר המוקדמות, והסתרות, חברים, מניסיון שעוד ארחיב עליו בהמשך, לוקחות את מנת תשומת הלב המכובדת שלהן. העובדה שלא שמתי לב לכך שהפסיקו הן כאבי הגב והן המיגרנות היא שילוב קטלני של חוסר מודעות מתובל באופוריית "הניצחון הגדול על האסתמה" שכללה את תכנון הצעדים למלחמת הריפוי הבאה שהוכרזה – המלחמה בתת-פעילות בלוטת התריס. כן, באותה תקופה אתנה (אלת המלחמה היוונית) ואני עוד היינו חברות טובות והכול הוגדר במינוחים מלחמתיים, טקטיים-מבצעיים-כיבושיים. עוד לא היה מקום ללמידה על המסעות שאנו עוברים בחיים האלו, פתלתלותם והאמת הנצחית שמגולמת בתוכם. היה רגע אחד שבו נזכרתי לעצור ולתהות עם עצמי: "רגע, פוס משחק, פיזית כבר לא כואב לי כלום. האומנם? כמה זה כבר ככה? וואוו, לפחות שבועות שהגב לא כואב לי יותר וגם הראש לא דופק. מה קורה פה בעצם?" והרגע המכונן הזה הגיע כאמור כמה חודשים אחרי הריפוי מהאסתמה. מה קרה בעצם? איך נעלמו ביום אחד שני סוגים שונים של כאבים כרוניים שליוו אותי במשך שנים כה רבות מבלי שעשיתי שום דבר אקטיבי או מכוון על מנת להעלים אותם? הסבר מפורט לשאלה זו שדיבר לליבי מצאתי שנים אחר כך בשני ספרים מרתקים שעוסקים בריפוי כאבים כרוניים: "צר לי אתה בריא" של ד"ר דיוויד קלארק ו"ריפוי הכאב הכרוני" של ד"ר ג'ון סארנו. כל אחד מהם טיפל במשך עשרות שנים באלפי אנשים שסבלו מכאבים כרוניים וכל הבדיקות הרפואיות שלהם היו תקינות או שלא נמצאו ממצאים פתולוגיים שיכולים להצביע על המקור או הגורם של הכאב. ד"ר קלארק מדבר בספרו על כך שמתח נפשי מייצר את אותן בעיות גופניות ואף קורא לאותו מתח "המחלה הסמויה מן העין", והוא מונה חמש קטגוריות של חוויות שעלולות לגרום למחלות: מתח מתקופת הילדות, מתח בהווה, מתח מטראומה, מתח מדיכאון או מתח של חרדה. כל אחד מסוגי המתח האלו מוביל למחלות או כאבים שלא ניתן להסבירם בשום דרך אחרת. ד"ר סארנו (שהתמחה בתסמונת כאבי שרירים שמקורם במתח) מסביר בספרו שזעם בחלק הלא-מודע של הנפש שלנו מוביל לתסמינים גופניים, כשהזעם עצמו נובע משלושה מקורות: זעם מגיל הינקות או ילדות שלא התפוגג, זעם מלחצים שאנו מטילים על עצמנו (כמו במקרה של אנשים הנוטים לפרפקציוניזם או לרצון לרצות את הזולת), או זעם מתגובה ללחצים אמיתיים מחיי היומיום. מטרת התסמינים הגופניים לדבריו היא למנוע מרגשות מודחקים לצוף אל המודעות באמצעות הסחת דעת מעולם הרגש לעולם הגוף. זוהי שיטת הימנעות. החלק הלא-מודע בנפש שלנו מחליט שאותם רגשות עמוקים הם מסוכנים לנו או מאיימים מדי ולכן מדחיק אותם. התסמינים הגופניים הם בעצמם חלק ממנגנון ההדחקה. במילים פשוטות – עדיף שכרגע תתעסק בכאבים מאשר במקור האמיתי שלהם. בקיצור, גם ד"ר סארנו וגם ד"ר קלארק מצביעים בספריהם על הנפש והרגשות שלנו כמקור לכל אותם כאבים כרוניים. מאחורי כל כאב שהם פגשו כרופאים הסתתר סיפור, וברגע שהתברר מהו המקור של המתח הנפשי או הרגשות הקשים, הכאבים פשוט חלפו, או מיידית או לאחר תקופה, אבל המודעות לחיבור בין הנפש לגוף היא ששיחקה תפקיד בתהליך הבראתם של כל אותם אלפי מטופלים שהגיעו אל כל אחד מהם. אז מה היה במקרה שלי? גם המיגרנות וגם כאבי הגב נעלמו לאחר שהודיתי, התמודדתי וטיפלתי נפשית בעבר שלי כילדה מוכה שחוותה לאורך שנים רבות הן מתחים ופחדים והן קונפליקט קשה בנוגע לעצם זהותי – האם אני טובה או האם אני רעה? מגיע לי עונש או לא מגיע לי עונש? את הכעס המודחק שהיה בתוכי בגלל התנהגותו של אבי, את הזעם המרוסן העצום שנאגר בתוכי, את ההשפלה, הבושה וחוסר האונים שהפכו לחלק קבוע מהמנעד הרגשי שלי, את כולם הוצאתי החוצה בטיפול הפסיכולוגי ובאותו סשן דמיון מודרך שבו הרבצתי לאבא שלי. העברת המודעות מהגופני לפסיכולוגי וההתמודדות עם המקור הרגשי-נפשי הובילו לכך שלא היה צורך יותר בתסמינים הגופניים. בניגוד למיגרנות שהופיעו ביום אחד כשעזבתי לראשונה את בית ילדותי, פריצות הדיסק הופיעו בגיל מאוחר יותר והמחישו לי ברמה הפיזיולוגית את המתח הנוראי שהייתי שרויה בו במסגרת תחום הפרסום התובעני שבו עבדתי במשך שנים רבות. במשך שנים לא הרגשתי שיש לי באמת תמיכה מהממונים עלי, לא רגשית ולא נפשית, הלחצים והסטרס היו קשים ויומיומיים והיו אף תקופות שהמילה נוראיות עושה עימן חסד, והרבה פעמים חוויתי מצבים שבהם הרגשתי שנתקעה לי סכין בגב. לא הייתי מסוגלת לעשות את הברייק בעצמי מעשרים ואחת אלף סיבות, בעיקר כלכליות, ולא הייתי מסוגלת להקשיב לעצמי ולאיך באמת מגיע לי שיתייחסו אלי, אז הגוף שלי עשה זאת עבורי. הוא השבית אותי מתפקוד למשך שבועות, הוא ארגן לי פסק זמן לעשות איפוס מערכות וחשיבה מחודשת. בדיעבד אני יכולה להעיד שלא ממש הקשבתי לו או לי ולא ממש ניצלתי את הזמן כראוי, אז הוא עשה זאת שוב שנה אחרי ובדרך הרבה יותר קשה – פריצת דיסק שקיבלה ליווי של התמוטטות עצבים. והנה, שוב חזרתי לאותו תחום אחרי שהתאוששתי כי זה היה קל, זמין ומוכר וכאבי הגב לא עברו ולא עזבו אותי וחייתי איתם במשך שנים. כשסוף סוף טיפלתי בעצמי באמת (במסע לריפוי האסתמה), כשסוף סוף הסתכלתי לתוך עצמי, הודיתי במה שהיה, ניקיתי, סלחתי וקיבלתי את עצמי, משהו בתוכי הרגיש שהמסר עבר והופנם ופסקו הכאבים. הם הגיעו ביום בהיר אחד ועזבו ביום בהיר אחד.    

שאלות-תשובות לגבי טיפול עצמי בגיל הזהב

מה בנוגע לגיל השלישי

האם מישהו שמעולם לא טיפל בעצמו יכול להיעזר בספר?

ראשית אומר שהגיל השלישי היום הוא ממש לא "חצי רגל בקבר", כפי שאולי היה בתפיסה הרווחת עד לא מזמן, ולאדם הממוצע בגיל 60 יש היום לפחות עוד 20 שנה קדימה, אם לא 30…ואם מוסיפים גם את העליה ברמת ובאיכות החיים שמאפשרת לא מעט הנאות וריגושים – אנחנו מדברים כאן על תוספת משמעותית ולא מבוטלת לחיים, מעין פרק נוסף לחיים. הספר נכתב ומיועד בעיקר לאדם מן הישוב, אחד העם, זה שאולי לא למד יותר מידי מעבר למינימום הנדרש, זה שלא מודע יותר מידי להיבטי הנפש והשפעתם העצומה על חיינו, תגובותינו, מחשבותינו והתנהגותנו, זה שלא מודע להיותנו טרילוגיה של גוף-נפש-רוח, לזה שאולי חשב שטיפול פסיכולוגי מיועד לחלשים ו/או לפסיכים (תפיסות ואמונות מגבילות בחברה שנשתרשו…), ומכאן – כל אחד יכול להפיק תועלת אמיתית וקונקרטית מהספר. הוא בנוי בצורה בה הדברים נבנים נדבך על גבי נדבך ולכן מאפשרים הפנמה, הדהוד ואף הנעה לפעולה (בין אם אקטיבית או פסיבית). מהמקום הזה, ממש לא משנה אם האדם בן 20, 30, 50, 60, או 70 – בכל רגע נתון אדם יכול להתחבר לעצמו, להבין את עצמו יותר, להפסיק לשפוט ולבקר את עצמו (או לפחות להבין למה רצוי להשתדל לצמצם זאת), להבין יותר את תפקידם של מצבים ותקיעויות כאלו ואחרים, הגלוי והנסתר, ומשם להתחיל להניע שינויים קטנים וגדולים, תפיסתיים, רגשיים והתנהגותיים. 

האם זה לא מאוחר מידי פתאום להיזכר לטפל בעצמך כשאתה בן 60 נגיד?

ממש לא! לאדם הממוצע בגיל 60 יש בממוצע בין 20-30 שנה ונשאלת השאלה כיצד אדם רוצה להעביר את התקופה הלא קצרה הזו? אם ישנו רצון, ואפילו קטן, להיטיב עם המצב, עם עצמך, הספר בהחלט יכול להדריך את האדם הממוצע כיצד לעשות זאת, גם אם לא למד פסיכולוגיה ו/או פסיכותרפיה. תשובה זו נתמכת גם ברמה הנוירולוגית – למוח שלנו יש תכונה של נוירופלסטיות והוכח כי בכל רגע נתון ניתן ממש לשנות את המבנה של המוח על ידי הפעולות שלנו, ולא משנה באיזה גיל מדובר, גם בגיל 80 אפשר לשנות דברים. זה אומנם מצריך לקחת אחריות ולפעול בנדון, אבל אי אפשר להגיד שלא ניתן בגלל הגיל (הספר המוח הגמיש מסביר זאת בפשטות וביעילות רבה). מהצד המטאפיזי אומר שגם לחיבור להיבט הסמוי והחבוי שבתוכנו, לרוח, למערכת הווייז הפנימית שיודעת עלינו הכל וחפצה בהתפתחותנו המירבית, אין תאריך תפוגה, אין מועד בו הרכבת עוזבת את התחנה. כל עוד אדם לא נשם את נשמתו האחרונה, יש סיכוי לשינוי.

ואם מגיע אליך לקוח בגיל השלישי שסבל מדיכאון ומטופל בכדורים פסיכיאטריים,
האם תמליצי לו שיטות אחרות במקום הכדורים?

ראשית לעולם לא אמליץ לאדם להפסיק כדורים. הרצון להפסיק עם כדורים חייב להגיע מבפנים ולרוב הרצון הזה מגיע ביחד עם נפש שיכולה לגבות מהלך זה. אני כן אסביר לאדם שבהחלט יש לו אפשרות לחיות ללא כדורים פסיכיאטריים, אולם על מנת להגיע לשם עליו לעבור דרך מסויימת המורכבת מעבודה מקבילה בארבעת ערוצי הריפוי – הגופני, הנפשי, האנרגטי והרוחני (אם תידרש הרחבה, ארחיב…), ודרך זו היא מאתגרת ומצריכה התמדה, אך היא אפשרית. אני יודעת כי אני הוכחה חיה ונושמת לכך.

העניין עם כדורים פסיכיאטריים (ואני לא נכנסת להשפעות הפרמקולוגיות-פיזיולוגיות שלהם), הוא שהם אכן מייצרים איזון והציפורים חוזרות לצייץ והשמיים חוזרים להיות כחולים, יחד עם זאת האיזון הזה הוא לא איזון אמיתי. זהו איזון שתלוי בחומרים כימיים שברגע שמפסיקים איתם, האיזון מבוטל. הנקודה השניה היא שלאחר תקופה מפתחים תלות בכדורים ואז מפחדים להפסיק איתם כדי לא ליפול שוב, כדי לא להיות שוב בדיכאון או לחוות חרדות נוראיות. הפחד הזה הוא לא פחות נוראי ומאיים.

האידיאל הוא להתחיל לטפל בערוצים הנוספים תוך כדי נטילת התרופות, וברגע הנכון, בהתאם לבשלות, לתהליך ולרצון שנוצר, להתחיל להוריד מינונים, תוך כדי פיקוח, עד למצב של איזון אמיתי ללא כל תלות. החשוב כאן הוא לדעת שזה אפשרי! בכל גיל, אם יש רצון! חייב להיות רצון לכך, אחרת אין על מה לדבר…

האם הספר יכול לעזור עם סוגיות של בדידות ממנה סובלים אנשים מבוגרים?

הספר יכול לעזור עם כל הסוגיות האנושיות מאחר ובנוסף להבנת החיבור גוף-נפש-רוח, הבנת המנגנונים הרגשיים של כולנו ומספר "חוקי הפעלה" שקיימים פה במרחב של כדור הארץ, הוא מעודד כניסה פנימה, הוא מעודד חיבור לעצמי המזוקק, הוא מעודד הקשבה לקול הפנימי, הוא מעודד צמיחה, הוא מעודד אמונה בעצמנו וביכולות שלנו להשתנות וחלק מהשינוי הזה הוא שינוי הדרך בה אנו תופסים את החיים, שינוי המשקפת דרכה אנו מתבוננים ושופטים את החיים. ולשינוי, אין תאריך תפוגה. זה מוכח מדעית.

למי שנכון לשאול את עצמו בכנות את השאלות ששואל הכלי האבחוני שנמצא בבסיסו של הספר, צפוי שינוי חיובי, בהתאם ליכולת ההכלה והספיגה של הדברים.

אין להמעיט כלל וכלל בחשיבות החיבור לעצמנו, בכל גיל.

 

האם אתם מסוגלים לטפל בעצמכם?

האם אתם מסוגלים לטפל בעצמכם?

האם אתם מסוגלים לטפל בעצמכם?

  1. האם אתם מרגישים עמוק בפנים שהסבל איננו הכרחי? שלא באמת חייבים לסבול בקיום הזה על אף הסבל הרב שקיים כרגע בעולם?
  2. האם אתם מאמינים, גם אם אולי לא מודים בזה בגלוי, שמגיע לכם משהו יותר טוב? שאתם ראויים ליותר?
  3. האם אתם מודעים לתחושת מחסור פנימית בה למרות שיש לכם המון בחיים (משפחה/זוגיות/ילדים/קריירה), משהו נעלם עדיין מרגיש חסר, ויש לכם נביעה פנימית לגלות מהו?
  4. האם אי פעם הייתה לכם תחושת בטן חזקה שסתרה את השכל וההיגיון שלכם ו/או את דעות הסובבים אתכם ולא הרפתה?
  5. האם הבחנתם אי פעם שקיים בתוככם קול פנימי שזועק לכם ברגעים מסויימים לעשות/לא לעשות משהו?
  6. האם אתם מאמינים שהגשמת חלומות היא אפשרית (גם אם אתם עצמכם עוד לא הצלחתם להגשים שום חלום ושזה קורה רק לאחרים)?
  7. האם חוויתם בעברכם רגעים מכוננים של רעיונות או פתרונות מבריקים שהופיעו פתאום במוחכם (גם אם במקלחת/בשירותים, בריצה, בשטיפת כלים), ויישומם תרם לכם או לסביבתכם?
  8. האם חשיפה לסיפורי הבראה מטורפים בהם אנשים שנשלחו למות הצליחו לרפא עצמם מרגשת אתכם ומעוררת תחושת התפעמות?
  9. האם אתם מאמינים שעם הכוונה אתם מסוגלים לטפח מודעות עצמית? כלומר, מודעות לאיך אתם מתנהגים, מודעות ללמה אתם מתנהגים ככה ומודעות למי או לאילו מצבים גורמים לכם להתנהג ככה?
  10. האם אתם רוצים להיטיב את מצבכם, לצמוח, להתפתח ואולי אפילו להעז להרגיש יותר טוב?

אם עניתם כן על אחת מהשאלות האלו (כן, גם אם רק על אחת מהן), ובוודאי אם עניתם בחיוב על חלקן ו/או מרביתם, הנכם מסוגלים לטפל בעצמכם, כלומר יש בתוככם את הפוטנציאל, הכלים והיכולות לעשות זאת וכל שנדרשת היא הכוונה נכונה. אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו תופסים את עצמנו וגם אם לא למדנו באוניברסיטה את תורת הנפש, למידת מספר עקרונות בסיסיים וההסכמה לנתח מצבים באמצעותם יכולה לתרום לכל אחד ואחת מאיתנו רבות ולשפר את מצבנו, הן הרגשי, הן התודעתי והן ההתנהגותי. אין זה אומר לא ללכת למסגרת טיפולית באם מתאפשר לכם כלכלית, זה רק אומר להבין ולהתחבר לפוטנציאל הגלום בכם.

התשובה הקצרה לשאלה "איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?" מורכבת משני חלקים – להתחבר לחלק בתוכנו שיודע (מערכת הווייז הפנימית), ולשאול את השאלות הנכונות. ואת זה – כל אדם עם רצון יכול לעשות.