על הריפוי מכאבים כרוניים -
קטע מהספר נפש בריאה בגוף בריא
אז מה קרה פה?
כאמור, גם המיגרנות הפסיקו ביום אחד ופשוט נעלמו להן. יצאו מהסיסטם. בשני המקרים לקח לי כמה חודשים לתפוס שהשתנתה המציאות הפיזיולוגית-ביולוגית שלי. מתי השינוי הזה קרה? מייד לאחר שהבראתי מהאסתמה, ממש בחודשים שאחרי. אני לא יכולה לשים את האצבע על תאריך ביומן ולהגיד הנה, ביום הזה הפסיק לכאוב לי הגב, או ביום הזה הפסיקו לי המיגרנות. למה? כי הייתי עסוקה עם כל כך הרבה דברים אחרים במקביל. היו ההסתרות השונות: הדיכאונות והתקפי ההיפומאניה כולל לקיחת הכדורים הפסיכיאטריים וכמובן בולמוסי האכילה וההקאות שלי, או העובדה שבאותה עת עברתי לעשן סמים קלים כבר משעות הבוקר המוקדמות, והסתרות, חברים, מניסיון שעוד ארחיב עליו בהמשך, לוקחות את מנת תשומת הלב המכובדת שלהן.
העובדה שלא שמתי לב לכך שהפסיקו הן כאבי הגב והן המיגרנות היא שילוב קטלני של חוסר מודעות מתובל באופוריית "הניצחון הגדול על האסתמה" שכללה את תכנון הצעדים למלחמת הריפוי הבאה שהוכרזה – המלחמה בתת-פעילות בלוטת התריס. כן, באותה תקופה אתנה (אלת המלחמה היוונית) ואני עוד היינו חברות טובות והכול הוגדר במינוחים מלחמתיים, טקטיים-מבצעיים-כיבושיים. עוד לא היה מקום ללמידה על המסעות שאנו עוברים בחיים האלו, פתלתלותם והאמת הנצחית שמגולמת בתוכם.
היה רגע אחד שבו נזכרתי לעצור ולתהות עם עצמי: "רגע, פוס משחק, פיזית כבר לא כואב לי כלום. האומנם? כמה זה כבר ככה? וואוו, לפחות שבועות שהגב לא כואב לי יותר וגם הראש לא דופק. מה קורה פה בעצם?" והרגע המכונן הזה הגיע כאמור כמה חודשים אחרי הריפוי מהאסתמה.
מה קרה בעצם? איך נעלמו ביום אחד שני סוגים שונים של כאבים כרוניים שליוו אותי במשך שנים כה רבות מבלי שעשיתי שום דבר אקטיבי או מכוון על מנת להעלים אותם? הסבר מפורט לשאלה זו שדיבר לליבי מצאתי שנים אחר כך בשני ספרים מרתקים שעוסקים בריפוי כאבים כרוניים: "צר לי אתה בריא" של ד"ר דיוויד קלארק ו"ריפוי הכאב הכרוני" של ד"ר ג'ון סארנו. כל אחד מהם טיפל במשך עשרות שנים באלפי אנשים שסבלו מכאבים כרוניים וכל הבדיקות הרפואיות שלהם היו תקינות או שלא נמצאו ממצאים פתולוגיים שיכולים להצביע על המקור או הגורם של הכאב. ד"ר קלארק מדבר בספרו על כך שמתח נפשי מייצר את אותן בעיות גופניות ואף קורא לאותו מתח "המחלה הסמויה מן העין", והוא מונה חמש קטגוריות של חוויות שעלולות לגרום למחלות: מתח מתקופת הילדות, מתח בהווה, מתח מטראומה, מתח מדיכאון או מתח של חרדה. כל אחד מסוגי המתח האלו מוביל למחלות או כאבים שלא ניתן להסבירם בשום דרך אחרת.
ד"ר סארנו (שהתמחה בתסמונת כאבי שרירים שמקורם במתח) מסביר בספרו שזעם בחלק הלא-מודע של הנפש שלנו מוביל לתסמינים גופניים, כשהזעם עצמו נובע משלושה מקורות: זעם מגיל הינקות או ילדות שלא התפוגג, זעם מלחצים שאנו מטילים על עצמנו (כמו במקרה של אנשים הנוטים לפרפקציוניזם או לרצון לרצות את הזולת), או זעם מתגובה ללחצים אמיתיים מחיי היומיום. מטרת התסמינים הגופניים לדבריו היא למנוע מרגשות מודחקים לצוף אל המודעות באמצעות הסחת דעת מעולם הרגש לעולם הגוף. זוהי שיטת הימנעות. החלק הלא-מודע בנפש שלנו מחליט שאותם רגשות עמוקים הם מסוכנים לנו או מאיימים מדי ולכן מדחיק אותם. התסמינים הגופניים הם בעצמם חלק ממנגנון ההדחקה. במילים פשוטות – עדיף שכרגע תתעסק בכאבים מאשר במקור האמיתי שלהם.
בקיצור, גם ד"ר סארנו וגם ד"ר קלארק מצביעים בספריהם על הנפש והרגשות שלנו כמקור לכל אותם כאבים כרוניים. מאחורי כל כאב שהם פגשו כרופאים הסתתר סיפור, וברגע שהתברר מהו המקור של המתח הנפשי או הרגשות הקשים, הכאבים פשוט חלפו, או מיידית או לאחר תקופה, אבל המודעות לחיבור בין הנפש לגוף היא ששיחקה תפקיד בתהליך הבראתם של כל אותם אלפי מטופלים שהגיעו אל כל אחד מהם.
אז מה היה במקרה שלי? גם המיגרנות וגם כאבי הגב נעלמו לאחר שהודיתי, התמודדתי וטיפלתי נפשית בעבר שלי כילדה מוכה שחוותה לאורך שנים רבות הן מתחים ופחדים והן קונפליקט קשה בנוגע לעצם זהותי – האם אני טובה או האם אני רעה? מגיע לי עונש או לא מגיע לי עונש? את הכעס המודחק שהיה בתוכי בגלל התנהגותו של אבי, את הזעם המרוסן העצום שנאגר בתוכי, את ההשפלה, הבושה וחוסר האונים שהפכו לחלק קבוע מהמנעד הרגשי שלי, את כולם הוצאתי החוצה בטיפול הפסיכולוגי ובאותו סשן דמיון מודרך שבו הרבצתי לאבא שלי. העברת המודעות מהגופני לפסיכולוגי וההתמודדות עם המקור הרגשי-נפשי הובילו לכך שלא היה צורך יותר בתסמינים הגופניים.
בניגוד למיגרנות שהופיעו ביום אחד כשעזבתי לראשונה את בית ילדותי, פריצות הדיסק הופיעו בגיל מאוחר יותר והמחישו לי ברמה הפיזיולוגית את המתח הנוראי שהייתי שרויה בו במסגרת תחום הפרסום התובעני שבו עבדתי במשך שנים רבות. במשך שנים לא הרגשתי שיש לי באמת תמיכה מהממונים עלי, לא רגשית ולא נפשית, הלחצים והסטרס היו קשים ויומיומיים והיו אף תקופות שהמילה נוראיות עושה עימן חסד, והרבה פעמים חוויתי מצבים שבהם הרגשתי שנתקעה לי סכין בגב.
לא הייתי מסוגלת לעשות את הברייק בעצמי מעשרים ואחת אלף סיבות, בעיקר כלכליות, ולא הייתי מסוגלת להקשיב לעצמי ולאיך באמת מגיע לי שיתייחסו אלי, אז הגוף שלי עשה זאת עבורי. הוא השבית אותי מתפקוד למשך שבועות, הוא ארגן לי פסק זמן לעשות איפוס מערכות וחשיבה מחודשת. בדיעבד אני יכולה להעיד שלא ממש הקשבתי לו או לי ולא ממש ניצלתי את הזמן כראוי, אז הוא עשה זאת שוב שנה אחרי ובדרך הרבה יותר קשה – פריצת דיסק שקיבלה ליווי של התמוטטות עצבים. והנה, שוב חזרתי לאותו תחום אחרי שהתאוששתי כי זה היה קל, זמין ומוכר וכאבי הגב לא עברו ולא עזבו אותי וחייתי איתם במשך שנים. כשסוף סוף טיפלתי בעצמי באמת (במסע לריפוי האסתמה), כשסוף סוף הסתכלתי לתוך עצמי, הודיתי במה שהיה, ניקיתי, סלחתי וקיבלתי את עצמי, משהו בתוכי הרגיש שהמסר עבר והופנם ופסקו הכאבים. הם הגיעו ביום בהיר אחד ועזבו ביום בהיר אחד.
