טיפים – איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו

טיפים - איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו​

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין יותר טוב מי אנחנו ולשם כך יש להכיר בכך שאנו מורכבים מטרילוגיה של גוף-נפש-רוח ולא רק דיאלוג של גוף-נפש.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להתחיל להקשיב לקולה של הרוח שהיא כמו מערכת ניווט פנימית ותבונית, האמונה על תחושת הבטן שלנו, על האינטואיציה שלנו, על ידיעות הלב העוצמתיות שעוקפות שכל והיגיון ואפילו על הרגשות והתחושות שלנו.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להיות מודעים למה אנחנו באמת רוצים מעצמנו, מאחרים או מהחיים עצמם. הרצון האמיתי שלנו מסתתר מתחת להזדמנויות המגיעות לפתחנו ואם נחקור ונגלה מהו, נדע איך לנצל אותן.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין שההזדמנויות בחיים מגיעות מחופשות ושהתחפושות שעוטות ההזדמנויות הנן ערמומיות ויכולות לייצר בלבול מאחר שמגיע ההיפך, לכאורה, ממה שאנחנו רוצים. לדוגמה – רוצים לטפח אומץ ומגיע אריה מפחיד על מנת לתת לנו הזדמנות להיות אמיצים.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להתחיל לבחון את נסיבות החיים ואת המקומות שבהם אנו תקועים מתוך חמלה עצמית (להיות נחמדים לעצמנו גם ברגעי כשלון), ולא מתוך הלקאה עצמית (אנחנו השופט הכי חמור של עצמנו).

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין שאנחנו, כמו כל היצורים ביקום, "מחוייבים" לצמוח, להתפתח ולגדול, וכשאנחנו נתקעים, עומדים במקום ולא מתפתחים, החיים ינסו להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו וייצרו עבורנו תנאים, מצבים ואירועים שיאלצו אותנו לעצור, להתבונן ולהשתנות. יאלצו אותנו לצמוח.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין שרגשות שליליים וכאב הם כמו פנסים ענקיים שמכוונים פנימה, מזמינים אותנו לגלות את הסיפור הכואב שמסתתר מאחוריהם. בשלב הראשון יהיה לנו יותר קל להכיל את עצמנו במצב הזה. בשלב השני נשאל מהו ההיבט בתוכנו שכואב ומבקש מענה. בשלב השלישי על מנת לשחרר ולנקות את אותו כאב, אנו נרגיש אותו שוב ונעבור דרכו עד שיתפוגג. זהו כאב עם תכלית ומטרה מוגדרת-כאב של שחרור וריפוי.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו לשאול במצבים ובאירועים מאתגרים או קשים שאנו חווים – "איפה הטוב בתוך הרע?". הטוב שאנחנו מחפשים מגלם בתוכו הן את טובתנו הנעלה, הן את האובייקטיביות והן את שני הדברים שאנחנו מרוויחים מאותם מצבים: מה אנחנו מקבלים (מענה לצרכים גלויים או סמויים, פיתוח תכונות אופי) ומה אנחנו לומדים (שיעורים חשובים, ידע וניסיון, יכולות חדשות).

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו לשאול – "למה יצרנו את המצב?". עלינו למצוא את הסיבות הגבוהות (ייעוד, תכלית, צמיחה) והנמוכות (מודעות ולא מודעות) ליצירת המצבים בהם אנו נמצאים, מתוך הבנה שאנחנו לא אשמים ולא מחפשים אשמים, אבל כן נדרשים לקחת אחריות. שאלות מכוונות: מה חסר לנו? מה תקוע? מה אנחנו לא ממשים? מה שואף להשתחרר? מה המצב משקף לנו?. הבנת הלמה מקלה על הכנסת השינויים הרצויים בחיינו מתוך קבלה, חמלה ורצון עמוק לצמיחה ולא מתוך מלחמה או שנאה עצמית.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו לרצות לשנות ולהשתנות בעצמנו והדרך לעשות שינויים היא מהפנים החוצה. לצורך כך עלינו לערוך הן שינויים פנימיים (המחשבות שלנו על המצב (הדרך בה אנו תופסים אותו), והרגשות שלנו כלפיו (שנאה, כעס, חוסר קבלה)), והן שינויים חיצוניים הכוללים את הפעולות שלנו, ברמת הדיבור והמעשה.

מסר ייחודי לנשים באשר הן – אמזונות הקשבנה וטפלנה

מסר ייחודי לנשים באשר הן - אמזונות הקשבנה וטפלנה​

נתחיל עם הבוטם ליין – כולנו אמזונות. חלקנו כרגע אולי אמזונות מיואשות, מדוכאות, כועסות, מוכות, חרדות או מבוהלות, כבויות, מתוסכלות, מלאות בשנאה עצמית, צלוליטיס ושאר טופינים, אולם כולנו נולדנו עם הפוטנציאל לשינוי, להתמרה ולמימוש העוצמה המטורפת הגלומה בנו, החל מניהול משקי בית הכוללים הררי כביסות וכלים בכיור שלא נגמרים לעולם, מלחמות "בין אחים" מעייפות וטיגון אינסופי של שניצלים, ועד להובלת והטמעת שינויים ברמה הגלובלית. נשאלת השאלה האם אנו בשלות להודות ולהכיר בעוצמה שלנו? האם אנו בשלות להוביל את העוצמה הנשית לקדמת הבמה?

מרגישות שרצתי רחוק מידי ומהר מידי? מרגישות שעפתי על עצמי ועם החזון האמזוני אל מעבר לאטמוספירה של כדור הארץ? סבבה, אני אנחת בחזרה לקרקע, לא לפני שאתריע שככה זה עם חזונות – הם רחוקים ואף נדמה שהם בלתי ניתנים ליישום, אך וואנס ראינו אותם, וואנס התודעה שלנו אפשרה לנו לדמיין אותם ולשחק בנדמה לי, ולו לרגע קט, זה סימן שבשלה העת להתחיל לפעול למען הגשמתם. בשלה העת להתחיל לנקוט צעדים קטנים (קטנים מאוד לפעמים), הכוללים את השינויים הנדרשים וההכרחיים למסוגלות להכיל בכלל את אותה מציאות מדומיינת, את אותה פנטזיה הלכאורה מרוחקת מאיתנו מיליוני שנות אור (לפחות ברמת ההרגשה או הנגלה לעין).

לא אכנס כאן לסוגיות של פמיניזם למול שוביניזם, או לסוגיות של מגדר למול ההבדלים המתבקשים בין המינים. אין טעם להיכנס לבריכה המעופשת, מידי, הזו כמו שאין טעם להכניס ראש בריא למיטה חולה. כן מדובר כאן על סוגיות של ערכיות. כן מדובר כאן על סוגיות של ערך עצמי ואת זה – חסר לנו ביג טיים. לזה – אין בכלל מקום בחיינו. מזה – שכחנו או לעולם לא באמת למדנו או חונכנו אליו. במקביל גם אין טעם ללכת אחורה בזמן ולחפש אשמים, לחפש על מי להצביע כמקור לחוסר השוויון ו/או חוסר הערכיות אותו חוות נשים בכל העולם, ללא הבדלי דת, צבע או תרבות וזאת מסיבה אחת – כי זה בדרך כלל לא מוביל לשום מקום פרודוקטיבי מעבר להרגשת עליונות או תחושת הקלה נקודתית שחולפות אחרי חמש דקות.

אני כן בוחרת להיכנס לדיון על הנשק הכי עוצמתי שלנו הנשים, אמזונות העידן החדש – החמלה. כן, דווקא החמלה. לא העוצמה הפנימית, לא ההישגיות, לא השכל וההיגיון, לא המשימתיות, לא התעוזה והאומץ, לא הריכוז והדיוק, או היכולת לנאום ולהוביל אנשים – את כל אלו יש גם ליצרני הטוסטסטרון ואצל לא מעט מהם גם בכמויות נדיבות ובמינונים גבוהים. הבעיה הכי אקוטית שלנו כרגע היא שהנשק הכי עוצמתי שלנו לא שמיש ולא נמצא במצב פעיל. למה? כי ההלקאה העצמית ואחותה התאומה הביקורת העצמית תפסו את מקומו בלי ששמנו לב. המנגנון המכיל את שתיהן הוא כמו החלודה על רובה אם-16 (או מה שלא נתנו לנו להסתובב איתו אי שם בטירונות), שמשתקת ומנטרלת את כלי הנשק. אותו מנגנון גורם לנו להמשיך להאמין שאנחנו טיפשות מידי, שמנות מידי (ו/או עסוקות כל היום בכמה אנחנו שמנות מידי), חלשות מידי, רגישות מידי, לא יעילות מידי, או "מתקני השרצת ילדים ובישולים ותו לא" מידי. המנגנון הזה משתק אותנו, משאיר אותנו במקום, או יותר מדויק יהיה להכריז שהוא מונע מאיתנו לקפוץ למקפצה האבולוציונית הבאה. כן, אנחנו מצביעות בבחירות (רובנו). כן, אנחנו עובדות גם מחוץ לבית (רובנו). כן, אנחנו מצליחות (רובנו). כן, השגנו שוויון (רובנו). כן, סופרים אותנו ואת מה שיש לנו להגיד (רובנו) ואפילו כבר מתחילים להפנים שאסור להטריד אותנו מינית (רובם…). המקפצה הבאה באבולוציה היא קפיצה בתודעה האנושית הקולקטיבית לעבר תודעה חומלת יותר, שוויונית יותר, מקבלת יותר ומכילה יותר ואת זה הנשים יכולות להוביל ביג טיים, בזכות הנשק שלנו – בזכות אותה חמלה שמוטמעת אצלנו "אינטל אינסייד".

אז איך "משמישים את הנשק"? מפסיקים עם ההלקאה והביקורת העצמית ומחליפים אותן בחמלה עצמית (שבמילים פשוטות זה אומר להיות נחמדות לעצמנו גם כשאנחנו לא ממש מצליחות לבצע את שרצינו, להתנהג כמו שרצינו או לאכול כמו שרצינו), הדבר יוביל בהמשך לקבלה עצמית שתוביל בתורה להערכה עצמית, אמיתית וכשזה יקרה, כשסוף סוף נשות העולם יזכרו ויפעלו מאותה עוצמה פנימית מאוזנת, עוצמת החמלה, אפילו השמים לא יהוו יותר גבול.

השינויים האלו, חשובים ואקוטיים ככל שיהיו, לוקחים את ליטרת הזמן שלהם, וכמו שאמרו לנו במשך 6 עונות שלמות  – "ווינטר איז קאמינג" (והוא עדיין לא הגיע למרות שנהרגו כבר עשרות אלפי אנשים, אבל הוא ממש ממש בפתח ואוטוטו מקפיא את כולנו), עלינו להתחיל להכין עצמנו ולטפל בעצמנו כבר עכשיו. עלינו להתחיל לנקות משקעים ופסולת רגשית כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל להשיל אמונות ותפיסות מעכבות ומגבילות כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל להטמיע אמונות מעצימות ומצמיחות כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל לייצר הרגלים חדשים ותומכים גוף-נפש כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות ועלינו להעז לקבל ולאהוב את עצמנו באמת, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות ובגלל שכשנעז סוף סוף לעשות זאת, נשנה לא רק את עצמנו, כי אם את כל העולם.

לאלו מכן ששואלות את עצמן "האם אני מסוגלת לטפל בעצמי? האם אני מסוגלת להשתנות? או האם אני בכלל ראויה לעוצמה הזו?", תשאלו את עצמכן גם את השאלה "האם אני מסוגלת לטפח מודעות עצמית?" ואם התשובה היא כן, אתן בהחלט בשלות ואתן בהחלט יכולות להתחיל לפסוע באותו שביל (עם ההכוונה הנכונה), ועל אף שאף אחת מאיתנו לא גדלה באי הנסתר של האמזונות בו הוונדר וומניות של העולם טופחו מגיל אפס לחטוף ולהדוף כידונים ומגיני פלדה משל היו קרפלך פריכים, התוכנה הזו מוטבעת לנו עמוק עמוק בגנים, רק נדרשת התודעה הנכונה על מנת להעלות ולהציף אותה ולתפעל אותה וזה לוקח זמן/כמה עונות, אז יללא קדימה, כי כולנו אמזונות והעולם מחכה שנתעורר.

אולי תגידו שהראש שלי בעננים, אבל דעו לכן שבמקביל הרגליים שלי נטועות עמוק בקרקע, בעודי מחליפה טיטולים עם קקי, ומאותו מקום אני מכריזה קבל עם ועדה – העולם זקוק לנו ולעוצמה שלנו. האם אנו בשלות להכיר בעוצמה שלנו? האם אנו בשלות לנוע לקדמת הבמה? האם נתחיל להעריך את עצמנו כמו שאנו ראויות לו? האם נתחיל לטפל ולטפח את עצמנו?

שאלון לאנשים המבקשים לדעת אם הם מסוגלים לטפל בעצמם

שאלון לאנשים המבקשים לדעת אם הם מסוגלים לטפל בעצמם

האם אתם מרגישים עמוק בפנים שהסבל איננו הכרחי? שלא באמת חייבים לסבול בקיום הזה על אף הסבל הרב שקיים כרגע בעולם?

האם אתם מאמינים, גם אם אולי לא מודים בזה בגלוי, שמגיע לכם משהו יותר טוב? שאתם ראויים ליותר?

האם אתם מודעים לתחושת מחסור פנימית בה למרות שיש לכם המון בחיים (משפחה/זוגיות/ילדים/קריירה), משהו נעלם עדיין מרגיש חסר, ויש לכם נביעה פנימית לגלות מהו?

האם אי פעם הייתה לכם תחושת בטן חזקה שסתרה את השכל וההיגיון שלכם ו/או את דעות הסובבים אתכם ולא הרפתה?

האם הבחנתם אי פעם שקיים בתוככם קול פנימי שזועק לכם ברגעים מסויימים לעשות/לא לעשות משהו?

האם אתם מאמינים שהגשמת חלומות היא אפשרית (גם אם אתם עצמכם עוד לא הצלחתם להגשים שום חלום ושזה קורה רק לאחרים)?

האם חוויתם בעברכם רגעים מכוננים של רעיונות או פתרונות מבריקים שהופיעו פתאום במוחכם (גם אם במקלחת/בשירותים, בריצה, בשטיפת כלים), ויישומם תרם לכם או לסביבתכם?

האם חשיפה לסיפורי הבראה מטורפים בהם אנשים שנשלחו למות הצליחו לרפא עצמם מרגשת אתכם ומעוררת תחושת התפעמות?

האם אתם מאמינים שעם הכוונה אתם מסוגלים לטפח מודעות עצמית? כלומר, מודעות לאיך אתם מתנהגים, מודעות ללמה אתם מתנהגים ככה ומודעות למי או לאילו מצבים גורמים לכם להתנהג ככה?

האם אתם רוצים להיטיב את מצבכם, לצמוח, להתפתח ואולי אפילו להעז להרגיש יותר טוב?

אם עניתם כן על אחת מהשאלות האלו (כן, גם אם רק על אחת מהן), ובוודאי אם עניתם בחיוב על חלקן ו/או מרביתם, הנכם מסוגלים לטפל בעצמכם, כלומר יש בתוככם את הפוטנציאל, הכלים והיכולות לעשות זאת וכל שנדרשת היא הכוונה נכונה. אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו תופסים את עצמנו וגם אם לא למדנו באוניברסיטה את תורת הנפש, למידת מספר עקרונות בסיסיים וההסכמה לנתח מצבים באמצעותם יכולה לתרום לכל אחד ואחת מאיתנו רבות ולשפר את מצבנו, הן הרגשי, הן התודעתי והן ההתנהגותי. אין זה אומר לא ללכת למסגרת טיפולית באם מתאפשר לכם כלכלית, זה רק אומר להבין ולהתחבר לפוטנציאל הגלום בכם.

התשובה הקצרה לשאלה "איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?" מורכבת משני חלקים – להתחבר לחלק בתוכנו שיודע (מערכת הווייז הפנימית), ולשאול את השאלות הנכונות. ואת זה – כל אדם עם רצון יכול לעשות.

מאמר סקירה על הספר – האמת על בלוטת התריס

סקירה על הספר – האמת על בלוטת התריס

כשנתקלתי בספר "האמת על בלוטת התריס" התגובה הראשונית שלי אליו הייתה: "איפה לעזאזל היית לפני שש שנים כשהחלטתי לצאת למסע הריפוי העצמי שלי? עכשיו נזכרת לצוץ בחיי?" למזלי הרב, הצלחתי גם בלעדיו להחזיר לעצמי את האיזון בחיי ולחיות חיים בריאים ומאוזנים ללא שום כדורים או תרופות, אולם אני מודעת לכך שאני היוצאת מן הכלל שממש אינו מעיד על הכלל ושישנם עוד מיליוני אנשים בארץ ובעולם שסובלים שנים מתת פעילות של בלוטת התריס ולא יודעים בכלל שאפשר לרפא את הבלוטה, ואפילו מספר עוד יותר גדול של אנשים שלא אובחנו כמו שצריך ולא מודעים בכלל שהתופעות מהן הם סובלים כן קשורות לבלוטת התריס, למרות מה שאמרו להם הרופאים. אין ספק שמדובר על בלוטה כל כך קטנה שגורמת לכל כך הרבה בעיות גדולות, כשהיא מפסיקה לתפקד כמו שצריך. הספר הזה זועק בריש גלי – הרופאים טועים ואפילו טועים ביג טיים בכל מה שקשור לאבחון תת פעילות בבלוטת התריס, טועים בבדיקות האבחון בהן הם משתמשים וטועים בטיפול עצמו.  הספר הזה הוא כמו הילד שצועק 'המלך הוא ערום' והוא מוכיח, באמצעות מאות מחקרים מדעיים, שהרופאים נעזרים בבדיקה של פרמטרים לא אמינים שלא משקפים את המתרחש באמת בתאים בגוף. במילים פשוטות – הרופאים בכלל לא עושים את הבדיקות הנכונות. בשפה בהירה ונגישה מוכח לנו, ההדיוטות שלא למדו שנים בבית ספר לרפואה, מדוע אין להשתמש בבדיקת TSH  ככלי אבחוני יחיד למחלה של בלוטת התריס (וזה מה שעושים הרופאים), מדוע הבדיקה לא מאתרת את מה שמתרחש בתכלס ברקמות, בתוך התאים, אלה רק בדם (או במוח), או כמו שהגדירה זאת מחברת הספר: "תאי הגוף מורעבים להורמון התריס, אבל יותרת המוח מרוצה". היא מוכיחה לנו גם למה חוץ מזה שהבדיקות לא נכונות, גם הטיפול הרפואי שאנחנו מקבלים לא נכון וזה לכשעצמו מסביר למה יש כל כך הרבה אנשים שכן מקבלים את הטיפול הרפואי הקונבנציונלי ועדיין לא מרגישים טוב. אחד הנתונים שאישית הדהימו אותי היה הטענה שרק 10-20% מאלו שיש להם רמה נמוכה של הורמון התריס אכן מאובחנים, כלומר, שמעל ל80% בכלל לא מאובחנים כמו שצריך, שמעל ל-80% מפוספסים. אם משליכים את הנתון הזה על ההערכות שעומדות על כ- 250,000 איש בישראל שכן מאובחנים עם תת פעילות בבלוטה, כלומר הם ה20%, מקבלים מספר מפחיד של אנשים מפוספסים שכן סובלים מרמה נמוכה של הורמון התריס אבל הבדיקות שלהם יצאו תקינות ולכן אמרו להם שזה לא קשור לבלוטה והם ממשיכים לסבול. המספר המפחיד הזה של אנשים שפוספסו כולל אנשים שסובלים מעליה במשקל והשמנה ללא קשר לתזונה שלהם, אנשים שיורד להם מצב הרוח ללא קשר לנסיבות החיים או אנשים שחווים דיכאון, אנשים עם מחלות לב, אנשים עם כאבים כרוניים, אנשים שסובלים מעצירויות על אף שאוכלים המון ירקות וסיבים, אנשים שמתעייפים בקלות, או שעייפים כל הזמן, אנשים שסובלים מנשירת שיער (מסתבר שהשיער נושר גם מהגבות ומהריסים), מיובש תמידי בעור, מתסמונת קדם וסתית או מבעיות פוריות – הכל קשור קשר הדוק למצב הבלוטה הקטנה הזו על כל הורמוניה ורמת ספיגתם בתאים, ואבחון נכון (באמצעות הבדיקות הנכונות), שיוביל למתן טיפול נכון יכול פשוט לפתור את כל הבעיות האלו. לרוב הרופאים יהיה קשה בוודאי להתמודד עם הטענות המופיעות בספר, על אף שהן מגובות שוב ושוב בכל כך הרבה מחקרים מדעיים, חלקם אפילו יזלזלו במידע כי זה סותר את כל מה שלימדו אותם בביה"ס לרפואה ואת כל מה שהם רגילים לעשות מזה שנים (וכן, קשה להודות בטעות ולחשב מסלול מחדש), אך דעו שני דברים: האחד, שיש רופאים מומחים בתחום, מהארץ ומהעולם (והם מצוטטים בספר), הטוענים שהספר הזה כל כך חשוב שהוא צריך להילמד בבתי הספר לרפואה. הדבר השני הוא שהספר נכתב על מנת להעצים אותנו, החולים ההדיוטות, האנשים הרגילים. הוא נותן לנו את המידע החדשני והעדכני הזה, את ההכוונה ואת ההנחיות כיצד לעשות זאת והוא אומר לנו מפורשות – למרות מה שאמרו לכם הרופאים, אתם כן יכולים לרפא את הבלוטה. זה כמובן מצריך לקיחת אחריות ומלא שינויים בתזונה ובאורח החיים, אבל למי שמעוניין בכך זה אפשרי ודווקא בגלל שלא למדנו בבית ספר לרפואה, יותר קל לנו להבין את המסרים האלו וליישם אותם בפועל. הספר אף ממליץ בחום מספר פעמים – קחו את הספר לרופא שלכם. תנו לו לקרוא אותו ותבקשו ממנו לשלוח אתכם לבצע את בדיקות הדם הנכונות. אם הוא מסרב או מזלזל, חפשו את הרופאים שכן פתוחים לשמוע את המידע החדש ושכן ישלחו אתכם לבדיקות הנכונות (קראו על רפואה פונקציונלית). הם קיימים. לסיכום אומר שברמה האישית שלי, בתור מי שחוקרת את תחום הריפוי העצמי מעל ל11 שנים וריפאה עצמה משבע מחלות וחוליים (אסטמה, בולימיה, מאניה דיפרסיה, תת פעילות בבלוטת התריס, מיגרנות, פריצות דיסק והתמכרות לסמים קלים), הייתה חסרה לי בספר העשיר והחדשני הזה התייחסות לנפש האדם. המחברת חקרה ומצאה את הגורמים הפיזיולוגיים למחלה האוטואימונית או לתת התפקוד של הבלוטה, אולם היא אינה מתייחסת לנפש האדם ולגורמים הרגשיים-נפשיים שהובילו לתקיפת והיחלשות הבלוטה ואם יש משהו אחד שלמדתי מאלפי סיפורי הריפוי שחקרתי ומהמסע האישי שלי, זה שמחלה היא שפת הנפש, מחלה היא ביטוי פיזיולוגי של מצוקה רגשית וזו הדרך בה הנפש זועקת את מצוקתה. על מנת לרפא עצמנו יש לטפל גם בפיזי וגם בנפשי. הספר הזה הוא כלי מעולה להתחיל איתו את מסע הריפוי בערוץ הפיזי.