Uncategorized Archives - עמוד 2 מתוך 3

ספטמבר 16, 2018ספטמבר 16, 2018

תזונה ואכילה רגשית

אכילה רגשית. מה משמעות הביטוי הזה? שהאכילה שלנו קשורה ל/מושפעת מהרגשות שלנו? שאנחנו אוכלים את הרגשות שלנו? שהרגשות שלנו אוכלים אותנו? התשובה היא כמובן גם וגם וגם. בחברה המערבית בה אנחנו חיים, מעטים האנשים שלא נגועים בחיבור הזה בין אוכל לרגשות ולו משום שאכילה נוכחת בחיים שלנו הן ברגעים הטובים, המאושרים והחוגגים של החיים (חגים, לידות, חתונות, ימי הולדת, סיום לימודים/פרויקט/פעילות, ימי נישואין, קידומים בעבודה ועוד אין-ספור אירועים שמהווים "סיבה למסיבה" להרים כוסית ולנשנש משהו), והן ברגעים הדיסהרמוניים, הן הגדולים (אירועים נדירים יותר כמו מוות של מישהו קרוב, פיטורים, גירושים, תאונות…) והם הקטנים (אירועים יומיומיים כמו התקף זעם של הילדים, ריב עם בן הזוג, שיחה קשה עם הבוס, מילה לא במקום של חבר/קולגה/הורה, פקק בכביש, עקיפה בתור בסופר או אפילו שעמום…), שמה שהם מייצרים וגוררים בעקבותיהם זה רגשות דיסהרמוניים לא נעימים כמו כעס, זעם, כאב, עצב, תסכול, ייאוש, בושה, אשמה, או פחד. אז גם אנחנו מוקפים באוכל כל היום וגם קשה לנו עם הרגשות הלא נעימים האלו – קשה לנו להתמודד איתם, קשה לנו להכיל אותם, קשה לנו לחוש ולהרגיש אותם, קשה לנו להודות בהם, קשה לנו לעבור דרכם והאוכל, ברגעים המאתגרים האלו, בדרכו שלו, מצליח לעמעם אותם, מצליח לדחוק אותם, מצליח להסיט את תשומת הלב למשהו אחר ולכן משם הוא מצליח לנחם אותנו, לכן האוכל מצליח לגרום לנו להרגיש נעים יותר עם עצמנו ועם המצב, ולו לכמה רגעים.

מי מאיתנו לא מצא עצמו קם בבוקר ומכריז – זהו, נמאס לי מהצמיגים במותן/מהכרס, מהיום דיאטה, מי מאיתנו לא מצא עצמו נכנס למשטר דיאטה לקראת אירוע חגיגי שבו רוצים להיראות במיטבנו (כדי שכולם יגידו כמה טוב אנחנו נראים), או אולי חלקנו מצאו עצמם מקבלים סטירת לחי וירטואלית בצורת בדיקות דם לא תקינות או מצב רפואי רעוע ואז אנחנו מתחילים דיאטה עם המון רצון טוב, מוטיבציה ואפילו התרגשות, בתבלון ידיעה ברורה מה צריך לעשות, מה מותר ומה אסור, מה נכון לאכול ומה לא נכון לאכול וזה מחזיק מעמד רק שעתיים, יומיים, או חודשיים עד שאנחנו יוצאים כנגד עצמנו, יוצאים כנגד הרצון המודע להיות רזים ובריאים, ומוצאים עצמנו אוכלים את כל מה שאסור לנו, את כל מה שהגוף שלנו לא זקוק לו ואת כל מה שמחליש את הגוף שלנו.

למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו פועלים כנגד מה שהגיוני, כנגד מה שנכון, כנגד עצמנו? התשובה הקצרה היא מכיוון שהנפש שלנו לא תומכת את המצב. המצוי ברמה הנפשית לא תומך את הרצוי ברמת המעשה. התשובה הרחבה יותר תהיה שמכיוון שקשה לנו בחיים, מכיוון שכואב לנו מידי ביום יום, מכיוון שאנחנו מרגישים יותר מידי פעמים ביום רגשות לא נעימים כמו כעס, זעם, כאב, עצב, תסכול, ייאוש, בושה, אשמה, או מלא מלא מלא פחדים ודאגות שמטריפים אותנו, ברגעים האלו השכל, ההיגיון וכל "מה שנכון לעשות" פשוט נעלמים. הצורך להעביר את הכאב הפנימי הוא כל כך גדול, כל כך עוצמתי (והרבה פעמים בכלל לא מודע), שזה פשוט משתלט עלינו ואנחנו מוצאים עצמנו מול המקרר/מול הכיבוד/מול דוכן השאוורמה מכניסים לגוף דברים שהבטחנו לעצמנו שלא נכניס יותר. ככה האכילה שלנו מושפעת מהרגשות הלא נעימים שלנו. ככה אנחנו "אוכלים" את הרגשות הלא נעימים שלנו. ככה הרגשות הלא נעימים שלנו "אוכלים" אותנו.

אז מה עושים? מה הפתרון? איך יוצאים מהלופ האינסופי והמתיש הזה? איך מייצרים מציאות אחרת ובריאה יותר מבחינת התזונה שלנו לאורך זמן?

1. שינוי תודעתי – המפתח הראשון הוא להפנים שאין פתרונות קסם. אין גלולה לבליעה (וסליחה על כך… 😊). מה שכן יש זה תהליך של שינוי, ההבנה שאנחנו צריכים להשתנות, מבפנים, והשינוי הזה מתחיל בקבלת המצב כמו שהוא כרגע, מתחיל בהבנת המנגנונים הרגשיים האוטומטיים שפורטו כאן, מתחיל בהבנת העוצמה שלהם והבנת אוזלת היד שלנו למולם ברגעים האלו, מתחיל בהבנת ההשפעה של הנפש שלנו (הרגשות והמחשבות שלנו), על המעשים שלנו ביום יום. משם, השלב הבא בתהליך השינוי יהיה להכניס חמלה לחיים שלנו, כלומר – להיות יותר נחמדים לעצמנו ברגעים נמוכים, ברגעים שנתפסים ככישלון. איך עושים זאת? הדרך הפשוטה ביותר תהיה להתחיל להכניס לחיים שלנו את המשפט החומל – "כרגע, זה המקסימום שאני יכול. אולי עוד שעה אוכל יותר, אולי עוד יום, אולי עוד יומיים, אולי עוד חודשיים". הרציונל שעומד מאחוריו הוא שחמלה עונה על השאלה "למה זה ככה?" אם אנחנו מבינים למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, מבינים את המגבלות שלנו (נכון לרגע זה), מבינים למה כרגע אנחנו לא מסוגלים לעמוד בפיתוי (כי כואב לנו מידי ורוצים שזה יעבור עכשיו או יתעמעם בקצת), אזי נוכל להיות יותר נחמדים לעצמנו ופחות להלקות את עצמנו. נאמר לעצמנו שוב ושוב ושוב – כרגע, המקסימום שאנחנו יכולים זה לאכול את עוגת הגבינה. כרגע, המקסימום שאנחנו יכולים זה להמשיך לרבוץ מול הטלוויזיה ולא לצאת להליכה למרותש הבטחנו לעצמנו. כרגע, המקסימום שאנחנו יכולים זה לאכול את הבורקס שנמצא לנו שעה מול הפרצוף בישיבה בעבודה. אולי בישיבה הבאה נצליח לעמוד בפיתוי. אולי מחר נצליח. אולי עוד חודש נצליח, כרגע זה המקסימום שאנחנו יכולים. אל תמעיטו בעוצמתה של הנחמדות לעצמנו ברגעי משבר. בעוצמתה של החמלה העצמית.

2. להתחיל טיפול רגשי. אין מנוס – בשביל לשמור על תזונה בריאה לאורך זמן צריך לתת מענה לנפש שלנו. צריך לתת מענה להיבטים בתוכנו שכואבים, שנמצאים במצוקה כי אחרת זה ימשיך להשתלט עלינו בכל אירוע מאתגר של החיים. אחרת נמשיך להרגיש יותר מידי רגשות לא נעימים שיובילו לאכילה רגשית לא בריאה. מה זה אומר טיפול רגשי? להכיר את עצמנו בעוד רובד, להכיר את היבטי הנפש שלנו, להבין יותר ויותר למה אנחנו כל כך כועסים, כואבים, מפחדים, דואגים, מתוסכלים ולתת לזה מענה, להאיר את המקומות האלו בתוכנו ולהביא לשם ריפוי. כך, לאורך זמן, נרגיש פחות ופחות רגעים קשים ויותר ויותר טוב עם עצמנו. וכן, זה תהליך. תהליך ששכרו העצום בצדו.

3. מיפוי אכילה מודעת – במקביל לשני הסעיפים הקודמים, ניתן להתחיל למפות את הרגלי האכילה שלנו בדמות רישום יומני אכילה: מה אכלתי באיזו שעה? מה נשנשתי ומה הוביל אותי לנשנוש הזה? מה קרה ומה הרגשתי באותו רגע? ובסולם של 1-10 כמה רעב הייתי באותו רגע? לדו':

15:00 – עוגיות עבדי. הבוס שלי ירד עלי. הרגשתי כישלון. רעב – 3.

18:00 – פיתה עם שוקולד. אחרי שיחת טלפון מבעסת עם חבר. הרגשתי תסכול. רעב- 5.

23:00 – חטיף. סתם הייתי משועמם. רעב – 2.

…

ככל שנתמיד ברישום ובמיפוי נוכל לראות לנגד עינינו כמה אנחנו אוכלים בגלל שאנחנו רעבים, כמה אנחנו אוכלים בגלל סיבות שאינן קשורות לרעב ומה אנחנו באמת אוכלים בניגוד למה אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו אוכלים ("לא אכלתי כלום כל היום", כשבפועל לא הפסקנו לנשנש שטויות כל היום). הדבר יאפשר לנו בהמשך (בשילוב עם השינוי התודעתי ומתן המענה לנפש שלנו באמצעות הטיפול הרגשי), להיות מסוגלים לבחור אחרת, להיות מסוגלים לשנות את הרגלי האכילה הקלוקלים שלנו. מילה של נחמה לאלו מאיתנו שלא יצליחו למלא את היומן הזה, שלא יצליחו להקפיד על המילוי שלו, שלא יצליחו להתמיד בו ולכן יחושו אולי תסכול – זוהי הזדמנות נהדרת לתרגל את המשפט החומל מהסעיף הראשון – כרגע המקסימום שאני יכול זה לא למלא את יומן האכילה. אולי מחר אני אצליח, אולי עוד שבוע אני אצליח, אולי רק עוד חודש. בואו ננסה להיות יותר ויותר נחמדים לעצמנו, גם ברגעים של כישלונות/משברים (שנתפסים ככאלו). יעשה רק טוב למערכת הרגשית שלנו שקשורה, כך ראינו, לתזונה ולהזנה שלנו.

ספטמבר 16, 2018ספטמבר 16, 2018

תזונה זה לא מספיק…

תזונה זה לא מספיק

תזונה. מזון. הזנה. כמה פשוט להבנה מצד אחד וכמה מורכב ליישום מצד שני. תכלס, זה לא אמור להיות כל כך מסובך, נכון? רובנו קראנו לפחות ספר שניים על תזונה ואף עשרות (אם לא מאות), כתבות וריאיונות עם כאלו ש"עשו את זה" והורידו עשרות ק"ג ממשקלם, רובנו צפינו בתוכניות טלוויזיה בהן "ליווינו" אנשים שמנים ש"ירדו בגדול", אנחנו מנויים בפורטלים של בריאות ומקבלים כל שבוע ישירות למייל עדכונים ושלל כתבות על הדברים הכי חדשים / לוהטים /בריאים שיש ולא פחות חשוב, אנחנו הרי יודעים לדקלם בע"פ את העקרונות הבסיסיים (המכנה הרחב המשותף), שמצויים כמעט בכל סוגי הדיאטות ו/או שיטות התזונה הבריאה שיש – לאכול כמה שיותר ירקות ופירות, להוריד את 4 הלבנים (חלב, קמח, סוכר, מלח), להוריד את המזונות המתועשים עם כל הE שרשומים בתווית מאחורה במשפט אחד – כמה שיותר קרוב לטבע. למקור. לטבעי. וזהו. פשוט להבנה, נכון? לא צריך תואר בפיזיקה גרעינית על מנת להבין את העקרונות הבסיסיים האלו, נכון? לא צריך לנסוע למקומות איזוטריים על מנת להשיג את חומרי הגלם הללו נכון? לא צריך באמת להוציא מלא מלא כסף על מנת ליישם את עקרונות התזונה הללו, נכון? לא באמת נדרש להקדיש זמן מיוחד ביממה על מנת לרקוח/לבשל/להכין מזון שמבוסס על העקרונות האלו, נכון? אז מה הבעיה שלנו לעזאזל? למה הידע הזה לא הופך לחוכמה (ידע שמיושם בפועל)? למה אנחנו לא מצליחים להתמיד לאורך זמן? למה אנחנו לא מצליחים באמת באמת לחיות בריא ולתת לגוף שלנו את מה שהוא כל כך זקוק לו? למה אנחנו לא מצליחים לעמוד בפני הבורקסים, העוגות, השאוורמות, השניצלים והצ'יפסים או כל שאר המנעמים שגורמים לנו אחרי שאכלנו אותם או לרצות ללכת לישון או לפתוח רוכסן או להלקות את עצמנו? ולמה, גם אם אנחנו כן מצליחים ו/או משתדלים, רוב הזמן, לשמור על אותם עקרונות בסיסיים של תזונה מיטבית לגוף שלנו, חלקנו עדיין לא בריאים? חלקנו עדיין כואבים ו/או סובלים מתחלואים כאלו ואחרים? אז התשובה היא שאין תשובה פשוטה ואין, ולא תהיה לעולם, גלולת פלא (למרות שאנחנו עדיין ממשיכים לחפש ולקוות שמישהו, מתישהו ימציא גלולה שאם נבלע אותה המשקל העודף ינשור והמחלות והכאבים יחלפו לבלי שוב). התשובה אינה פשוטה ולא באמת יכולה להיות תשובה פשוטה גם בגלל שהננו יצורים סופר מורכבים (לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המורכבות והייחודיות שלהם פיזיולוגית-ביולוגית, תודעתית ורגשית), וגם בגלל שלתחום התזונה-הזנה רבדים והיבטים שונים (היבטים כמו: אכילת רגשית, הצפה במידעים סותרים שמובילה לבלבול ומצד שני מחסור במידע בסיסי, תחלואי החברה המערבית (הבטחות שווא, תלות ושיעבוד לדימוי גוף, הערצת הרזון והנעורים, רווחיות על חשבון בריאות ועוד), הלקאה עצמית, הרגלים קלוקלים והקושי בהכנסת שינויים והרגלים חדשים ושאר טופינים…). את מרבית ההיבטים הללו נסקור בסדרת המאמרים הזו ולו על מנת שנבין את עצמנו ואת הקשיים שלנו קצת יותר, מה שאולי יוביל בהמשך להיותנו יותר נחמדים לעצמנו גם ברמת המזון שאנו מכניסים לגוף, גם ברמת הדרך בה אנו בוחרים לטפל ולתמוך בגוף שלנו וגם באופן בו אנו תופסים את עצמנו ואיך אנו מרגישים כלפי עצמנו. יחד עם זאת, "עם אקדח לרקה – חובה עליך לתת תשובה פשוטה לשאלות המתסכלות שנשאלו כאן", אזי תשובתי הפשוטה נחלקת לשני חלקים:

אנחנו לא מקפידים על תזונה בריאה לאורך זמן כי אנחנו (עדיין), לא אוהבים את עצמנו מספיק.

עכשיו ננשום רגע כי לא קל לשמוע את זה. ננשום עוד רגע כי לא קל להכיל את זה. האגו שלנו יכול לפסול טיעון זה בהינד עפעף ("מה זה השטויות האלו?"), ואף לספק לנו טיעונים תומכים שמוכיחים את ההיפך כגון – "בטח שאנחנו אוהבים את עצמנו, הנה אנחנו קונים לעצמנו מה שאנחנו רוצים (בגדים-נעליים-רהיטים-אגרטלים-מוצרי חשמל-עציצים…), אנחנו יוצאים לחופשה שנתית בחו"ל, אנחנו נפגשים עם חברים, אנחנו הולכים/משתדלים ללכת לחדר כושר ואנחנו אפילו הולכים לחוגי העשרה…". אז נכון, האגו שלנו צודק. אנחנו (חלקנו), אכן עושים את כל הדברים האלו, יחד עם זאת כשמדברים על אהבה עצמית ברמה הכי בסיסית שלה אנחנו מדברים על קשב לעצמנו, קשב לעצמי האמיתי שלנו, קשב לרצונות הכי עמוקים שלנו, קשב למה שאנחנו רוצים באמת בשביל עצמנו (ולא בשביל ההורים-בני זוג-ילדים-בוסים-קהילה), ומשם – האומץ לפעול בהתאם והאומץ לשנות את כל מה שנדרש לשנות על מנת להגיע למקום הזה. אם נחבר זאת לתזונה והזנה, כשאנחנו באמת באמת לומדים לאהוב את עצמנו (זה תהליך), כשאנחנו אוהבים את עצמנו מספיק (זה אפשרי), אזי נולדים הרצון והנביעה הפנימית לתת לגוף שלנו, המקדש שמכיל "אותנו/את ההוויה שהננו", את מה שהוא זקוק לו על מנת לתפקד ברמה המיטבית ואז אנחנו מדברים על אורח חיים בתדר המשכי, אז אנחנו מדברים על תזונה בריאה ממקום של כיף והנאה ולא ממקום של סבל, חסך/ויתור או תחושת קורבנות מאמללת.

תזונה זה לא מספיק. אנחנו גם גוף וגם נפש.

תזונה, חשובה, מהותית ואקוטית לבריאות שלנו ככל שתהיה, לעולם תהיה רק חצי מהתמונה כי אנחנו לא רק גוף. בתמונה המלאה אנחנו מערכת של גוף-נפש (האמת היא שאנחנו טרילוגיה של גוף-נפש-רוח, אבל זה למאמר אחר 😊), גוף-נפש ששלובים וקשורים אחד לשני בקשר עבותות ולכן על מנת להיות בריאים ומאוזנים (ללא תלות בעזרים כימיים), עלינו לתת מענה גם לגוף וגם לנפש. לגוף יש לתת מענה מלא (תנשמת – תזונה, נשימה, שינה, מים, תנועה), וגם לנפש יש לתת מענה (כל ההיבטים הדיסהרמוניים שלא תומכים אותה – הדברים שמכעיסים אותנו, מדאיגים אותנו, מעצבנים אותנו, מלחיצים אותנו, מפחידים אותנו…). אם נחבר זאת לתזונה והזנה, הפרדוקס הוא שדווקא הנפש שלנו (מערך המחשבות והרגשות שלנו), היא זו שמפריעה לנו לתת לגוף שלנו את התזונה שהוא זקוק לה בשביל להיות בריא, הפרדוקס הוא שדווקא הנפש לא תומכת גוף. נחדד שני דברים: מדובר על היבט מסוים של הנפש ולרוב הוא נמצא בחלק הלא מודע שלנו. למה "היא" עושה זאת? למה אנחנו לכאורה יוצאים כנגד עצמנו וכנגד הרצון המודע להיות בריאים? נבין בהמשך. אז כמו שניתן לראות, גם התשובה הפשוטה שניתנה כאן היא לא באמת פשוטה כי אם עולם ומלואו ויש ללמוד עולם זה על מנת שנדע כיצד לפעול ומה לשנות, על מנת שנוכל להצליח בתדר המשכי לשמור על תזונה והזנה מיטביים לגוף שלנו. נסיים חלק זה במקום אופטימי – אם יש בנו רצון לשנות את המציאות התזונתית הנוכחית זה בהחלט אפשרי. הפתרונות אומנם נמצאים מתחת לפני השטח ולכן אין פתרונות הוקוס-פוקוס וזה מצריך מאיתנו טיפה יותר עבודה, טיפה יותר סובלנות, טיפה יותר כנות וטיפה יותר אומץ, אך גם זה אפשרי וגם נרוויח את עצמנו בחזרה. שווה, לא?

מאי 4, 2018ספטמבר 8, 2018

טיפים – איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו

טיפים - איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין יותר טוב מי אנחנו ולשם כך יש להכיר בכך שאנו מורכבים מטרילוגיה של גוף-נפש-רוח ולא רק דיאלוג של גוף-נפש.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להתחיל להקשיב לקולה של הרוח שהיא כמו מערכת ניווט פנימית ותבונית, האמונה על תחושת הבטן שלנו, על האינטואיציה שלנו, על ידיעות הלב העוצמתיות שעוקפות שכל והיגיון ואפילו על הרגשות והתחושות שלנו.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להיות מודעים למה אנחנו באמת רוצים מעצמנו, מאחרים או מהחיים עצמם. הרצון האמיתי שלנו מסתתר מתחת להזדמנויות המגיעות לפתחנו ואם נחקור ונגלה מהו, נדע איך לנצל אותן.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין שההזדמנויות בחיים מגיעות מחופשות ושהתחפושות שעוטות ההזדמנויות הנן ערמומיות ויכולות לייצר בלבול מאחר שמגיע ההיפך, לכאורה, ממה שאנחנו רוצים. לדוגמה – רוצים לטפח אומץ ומגיע אריה מפחיד על מנת לתת לנו הזדמנות להיות אמיצים.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להתחיל לבחון את נסיבות החיים ואת המקומות שבהם אנו תקועים מתוך חמלה עצמית (להיות נחמדים לעצמנו גם ברגעי כשלון), ולא מתוך הלקאה עצמית (אנחנו השופט הכי חמור של עצמנו).

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין שאנחנו, כמו כל היצורים ביקום, "מחוייבים" לצמוח, להתפתח ולגדול, וכשאנחנו נתקעים, עומדים במקום ולא מתפתחים, החיים ינסו להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו וייצרו עבורנו תנאים, מצבים ואירועים שיאלצו אותנו לעצור, להתבונן ולהשתנות. יאלצו אותנו לצמוח.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו להבין שרגשות שליליים וכאב הם כמו פנסים ענקיים שמכוונים פנימה, מזמינים אותנו לגלות את הסיפור הכואב שמסתתר מאחוריהם. בשלב הראשון יהיה לנו יותר קל להכיל את עצמנו במצב הזה. בשלב השני נשאל מהו ההיבט בתוכנו שכואב ומבקש מענה. בשלב השלישי על מנת לשחרר ולנקות את אותו כאב, אנו נרגיש אותו שוב ונעבור דרכו עד שיתפוגג. זהו כאב עם תכלית ומטרה מוגדרת-כאב של שחרור וריפוי.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו לשאול במצבים ובאירועים מאתגרים או קשים שאנו חווים – "איפה הטוב בתוך הרע?". הטוב שאנחנו מחפשים מגלם בתוכו הן את טובתנו הנעלה, הן את האובייקטיביות והן את שני הדברים שאנחנו מרוויחים מאותם מצבים: מה אנחנו מקבלים (מענה לצרכים גלויים או סמויים, פיתוח תכונות אופי) ומה אנחנו לומדים (שיעורים חשובים, ידע וניסיון, יכולות חדשות).

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו לשאול – "למה יצרנו את המצב?". עלינו למצוא את הסיבות הגבוהות (ייעוד, תכלית, צמיחה) והנמוכות (מודעות ולא מודעות) ליצירת המצבים בהם אנו נמצאים, מתוך הבנה שאנחנו לא אשמים ולא מחפשים אשמים, אבל כן נדרשים לקחת אחריות. שאלות מכוונות: מה חסר לנו? מה תקוע? מה אנחנו לא ממשים? מה שואף להשתחרר? מה המצב משקף לנו?. הבנת הלמה מקלה על הכנסת השינויים הרצויים בחיינו מתוך קבלה, חמלה ורצון עמוק לצמיחה ולא מתוך מלחמה או שנאה עצמית.

על מנת להיות הפסיכולוגים של עצמנו עלינו לרצות לשנות ולהשתנות בעצמנו והדרך לעשות שינויים היא מהפנים החוצה. לצורך כך עלינו לערוך הן שינויים פנימיים (המחשבות שלנו על המצב (הדרך בה אנו תופסים אותו), והרגשות שלנו כלפיו (שנאה, כעס, חוסר קבלה)), והן שינויים חיצוניים הכוללים את הפעולות שלנו, ברמת הדיבור והמעשה.

מאי 3, 2018ספטמבר 8, 2018

מסר ייחודי לנשים באשר הן – אמזונות הקשבנה וטפלנה

מסר ייחודי לנשים באשר הן - אמזונות הקשבנה וטפלנה

נתחיל עם הבוטם ליין – כולנו אמזונות. חלקנו כרגע אולי אמזונות מיואשות, מדוכאות, כועסות, מוכות, חרדות או מבוהלות, כבויות, מתוסכלות, מלאות בשנאה עצמית, צלוליטיס ושאר טופינים, אולם כולנו נולדנו עם הפוטנציאל לשינוי, להתמרה ולמימוש העוצמה המטורפת הגלומה בנו, החל מניהול משקי בית הכוללים הררי כביסות וכלים בכיור שלא נגמרים לעולם, מלחמות "בין אחים" מעייפות וטיגון אינסופי של שניצלים, ועד להובלת והטמעת שינויים ברמה הגלובלית. נשאלת השאלה האם אנו בשלות להודות ולהכיר בעוצמה שלנו? האם אנו בשלות להוביל את העוצמה הנשית לקדמת הבמה?

מרגישות שרצתי רחוק מידי ומהר מידי? מרגישות שעפתי על עצמי ועם החזון האמזוני אל מעבר לאטמוספירה של כדור הארץ? סבבה, אני אנחת בחזרה לקרקע, לא לפני שאתריע שככה זה עם חזונות – הם רחוקים ואף נדמה שהם בלתי ניתנים ליישום, אך וואנס ראינו אותם, וואנס התודעה שלנו אפשרה לנו לדמיין אותם ולשחק בנדמה לי, ולו לרגע קט, זה סימן שבשלה העת להתחיל לפעול למען הגשמתם. בשלה העת להתחיל לנקוט צעדים קטנים (קטנים מאוד לפעמים), הכוללים את השינויים הנדרשים וההכרחיים למסוגלות להכיל בכלל את אותה מציאות מדומיינת, את אותה פנטזיה הלכאורה מרוחקת מאיתנו מיליוני שנות אור (לפחות ברמת ההרגשה או הנגלה לעין).

לא אכנס כאן לסוגיות של פמיניזם למול שוביניזם, או לסוגיות של מגדר למול ההבדלים המתבקשים בין המינים. אין טעם להיכנס לבריכה המעופשת, מידי, הזו כמו שאין טעם להכניס ראש בריא למיטה חולה. כן מדובר כאן על סוגיות של ערכיות. כן מדובר כאן על סוגיות של ערך עצמי ואת זה – חסר לנו ביג טיים. לזה – אין בכלל מקום בחיינו. מזה – שכחנו או לעולם לא באמת למדנו או חונכנו אליו. במקביל גם אין טעם ללכת אחורה בזמן ולחפש אשמים, לחפש על מי להצביע כמקור לחוסר השוויון ו/או חוסר הערכיות אותו חוות נשים בכל העולם, ללא הבדלי דת, צבע או תרבות וזאת מסיבה אחת – כי זה בדרך כלל לא מוביל לשום מקום פרודוקטיבי מעבר להרגשת עליונות או תחושת הקלה נקודתית שחולפות אחרי חמש דקות.

אני כן בוחרת להיכנס לדיון על הנשק הכי עוצמתי שלנו הנשים, אמזונות העידן החדש – החמלה. כן, דווקא החמלה. לא העוצמה הפנימית, לא ההישגיות, לא השכל וההיגיון, לא המשימתיות, לא התעוזה והאומץ, לא הריכוז והדיוק, או היכולת לנאום ולהוביל אנשים – את כל אלו יש גם ליצרני הטוסטסטרון ואצל לא מעט מהם גם בכמויות נדיבות ובמינונים גבוהים. הבעיה הכי אקוטית שלנו כרגע היא שהנשק הכי עוצמתי שלנו לא שמיש ולא נמצא במצב פעיל. למה? כי ההלקאה העצמית ואחותה התאומה הביקורת העצמית תפסו את מקומו בלי ששמנו לב. המנגנון המכיל את שתיהן הוא כמו החלודה על רובה אם-16 (או מה שלא נתנו לנו להסתובב איתו אי שם בטירונות), שמשתקת ומנטרלת את כלי הנשק. אותו מנגנון גורם לנו להמשיך להאמין שאנחנו טיפשות מידי, שמנות מידי (ו/או עסוקות כל היום בכמה אנחנו שמנות מידי), חלשות מידי, רגישות מידי, לא יעילות מידי, או "מתקני השרצת ילדים ובישולים ותו לא" מידי. המנגנון הזה משתק אותנו, משאיר אותנו במקום, או יותר מדויק יהיה להכריז שהוא מונע מאיתנו לקפוץ למקפצה האבולוציונית הבאה. כן, אנחנו מצביעות בבחירות (רובנו). כן, אנחנו עובדות גם מחוץ לבית (רובנו). כן, אנחנו מצליחות (רובנו). כן, השגנו שוויון (רובנו). כן, סופרים אותנו ואת מה שיש לנו להגיד (רובנו) ואפילו כבר מתחילים להפנים שאסור להטריד אותנו מינית (רובם…). המקפצה הבאה באבולוציה היא קפיצה בתודעה האנושית הקולקטיבית לעבר תודעה חומלת יותר, שוויונית יותר, מקבלת יותר ומכילה יותר ואת זה הנשים יכולות להוביל ביג טיים, בזכות הנשק שלנו – בזכות אותה חמלה שמוטמעת אצלנו "אינטל אינסייד".

אז איך "משמישים את הנשק"? מפסיקים עם ההלקאה והביקורת העצמית ומחליפים אותן בחמלה עצמית (שבמילים פשוטות זה אומר להיות נחמדות לעצמנו גם כשאנחנו לא ממש מצליחות לבצע את שרצינו, להתנהג כמו שרצינו או לאכול כמו שרצינו), הדבר יוביל בהמשך לקבלה עצמית שתוביל בתורה להערכה עצמית, אמיתית וכשזה יקרה, כשסוף סוף נשות העולם יזכרו ויפעלו מאותה עוצמה פנימית מאוזנת, עוצמת החמלה, אפילו השמים לא יהוו יותר גבול.

השינויים האלו, חשובים ואקוטיים ככל שיהיו, לוקחים את ליטרת הזמן שלהם, וכמו שאמרו לנו במשך 6 עונות שלמות – "ווינטר איז קאמינג" (והוא עדיין לא הגיע למרות שנהרגו כבר עשרות אלפי אנשים, אבל הוא ממש ממש בפתח ואוטוטו מקפיא את כולנו), עלינו להתחיל להכין עצמנו ולטפל בעצמנו כבר עכשיו. עלינו להתחיל לנקות משקעים ופסולת רגשית כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל להשיל אמונות ותפיסות מעכבות ומגבילות כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל להטמיע אמונות מעצימות ומצמיחות כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות. עלינו להתחיל לייצר הרגלים חדשים ותומכים גוף-נפש כבר עכשיו, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות ועלינו להעז לקבל ולאהוב את עצמנו באמת, בגלל שזה לוקח זמן/כמה עונות ובגלל שכשנעז סוף סוף לעשות זאת, נשנה לא רק את עצמנו, כי אם את כל העולם.

לאלו מכן ששואלות את עצמן "האם אני מסוגלת לטפל בעצמי? האם אני מסוגלת להשתנות? או האם אני בכלל ראויה לעוצמה הזו?", תשאלו את עצמכן גם את השאלה "האם אני מסוגלת לטפח מודעות עצמית?" ואם התשובה היא כן, אתן בהחלט בשלות ואתן בהחלט יכולות להתחיל לפסוע באותו שביל (עם ההכוונה הנכונה), ועל אף שאף אחת מאיתנו לא גדלה באי הנסתר של האמזונות בו הוונדר וומניות של העולם טופחו מגיל אפס לחטוף ולהדוף כידונים ומגיני פלדה משל היו קרפלך פריכים, התוכנה הזו מוטבעת לנו עמוק עמוק בגנים, רק נדרשת התודעה הנכונה על מנת להעלות ולהציף אותה ולתפעל אותה וזה לוקח זמן/כמה עונות, אז יללא קדימה, כי כולנו אמזונות והעולם מחכה שנתעורר.

אולי תגידו שהראש שלי בעננים, אבל דעו לכן שבמקביל הרגליים שלי נטועות עמוק בקרקע, בעודי מחליפה טיטולים עם קקי, ומאותו מקום אני מכריזה קבל עם ועדה – העולם זקוק לנו ולעוצמה שלנו. האם אנו בשלות להכיר בעוצמה שלנו? האם אנו בשלות לנוע לקדמת הבמה? האם נתחיל להעריך את עצמנו כמו שאנו ראויות לו? האם נתחיל לטפל ולטפח את עצמנו?

מאי 2, 2018ספטמבר 8, 2018

שאלון לאנשים המבקשים לדעת אם הם מסוגלים לטפל בעצמם

האם אתם מרגישים עמוק בפנים שהסבל איננו הכרחי? שלא באמת חייבים לסבול בקיום הזה על אף הסבל הרב שקיים כרגע בעולם?

האם אתם מאמינים, גם אם אולי לא מודים בזה בגלוי, שמגיע לכם משהו יותר טוב? שאתם ראויים ליותר?

האם אתם מודעים לתחושת מחסור פנימית בה למרות שיש לכם המון בחיים (משפחה/זוגיות/ילדים/קריירה), משהו נעלם עדיין מרגיש חסר, ויש לכם נביעה פנימית לגלות מהו?

האם אי פעם הייתה לכם תחושת בטן חזקה שסתרה את השכל וההיגיון שלכם ו/או את דעות הסובבים אתכם ולא הרפתה?

האם הבחנתם אי פעם שקיים בתוככם קול פנימי שזועק לכם ברגעים מסויימים לעשות/לא לעשות משהו?

האם אתם מאמינים שהגשמת חלומות היא אפשרית (גם אם אתם עצמכם עוד לא הצלחתם להגשים שום חלום ושזה קורה רק לאחרים)?

האם חוויתם בעברכם רגעים מכוננים של רעיונות או פתרונות מבריקים שהופיעו פתאום במוחכם (גם אם במקלחת/בשירותים, בריצה, בשטיפת כלים), ויישומם תרם לכם או לסביבתכם?

האם חשיפה לסיפורי הבראה מטורפים בהם אנשים שנשלחו למות הצליחו לרפא עצמם מרגשת אתכם ומעוררת תחושת התפעמות?

האם אתם מאמינים שעם הכוונה אתם מסוגלים לטפח מודעות עצמית? כלומר, מודעות לאיך אתם מתנהגים, מודעות ללמה אתם מתנהגים ככה ומודעות למי או לאילו מצבים גורמים לכם להתנהג ככה?

האם אתם רוצים להיטיב את מצבכם, לצמוח, להתפתח ואולי אפילו להעז להרגיש יותר טוב?

אם עניתם כן על אחת מהשאלות האלו (כן, גם אם רק על אחת מהן), ובוודאי אם עניתם בחיוב על חלקן ו/או מרביתם, הנכם מסוגלים לטפל בעצמכם, כלומר יש בתוככם את הפוטנציאל, הכלים והיכולות לעשות זאת וכל שנדרשת היא הכוונה נכונה. אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו תופסים את עצמנו וגם אם לא למדנו באוניברסיטה את תורת הנפש, למידת מספר עקרונות בסיסיים וההסכמה לנתח מצבים באמצעותם יכולה לתרום לכל אחד ואחת מאיתנו רבות ולשפר את מצבנו, הן הרגשי, הן התודעתי והן ההתנהגותי. אין זה אומר לא ללכת למסגרת טיפולית באם מתאפשר לכם כלכלית, זה רק אומר להבין ולהתחבר לפוטנציאל הגלום בכם.

התשובה הקצרה לשאלה "איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?" מורכבת משני חלקים – להתחבר לחלק בתוכנו שיודע (מערכת הווייז הפנימית), ולשאול את השאלות הנכונות. ואת זה – כל אדם עם רצון יכול לעשות.

מאי 1, 2018ספטמבר 8, 2018

מאמר סקירה על הספר – האמת על בלוטת התריס

סקירה על הספר – האמת על בלוטת התריס

כשנתקלתי בספר "האמת על בלוטת התריס" התגובה הראשונית שלי אליו הייתה: "איפה לעזאזל היית לפני שש שנים כשהחלטתי לצאת למסע הריפוי העצמי שלי? עכשיו נזכרת לצוץ בחיי?" למזלי הרב, הצלחתי גם בלעדיו להחזיר לעצמי את האיזון בחיי ולחיות חיים בריאים ומאוזנים ללא שום כדורים או תרופות, אולם אני מודעת לכך שאני היוצאת מן הכלל שממש אינו מעיד על הכלל ושישנם עוד מיליוני אנשים בארץ ובעולם שסובלים שנים מתת פעילות של בלוטת התריס ולא יודעים בכלל שאפשר לרפא את הבלוטה, ואפילו מספר עוד יותר גדול של אנשים שלא אובחנו כמו שצריך ולא מודעים בכלל שהתופעות מהן הם סובלים כן קשורות לבלוטת התריס, למרות מה שאמרו להם הרופאים. אין ספק שמדובר על בלוטה כל כך קטנה שגורמת לכל כך הרבה בעיות גדולות, כשהיא מפסיקה לתפקד כמו שצריך. הספר הזה זועק בריש גלי – הרופאים טועים ואפילו טועים ביג טיים בכל מה שקשור לאבחון תת פעילות בבלוטת התריס, טועים בבדיקות האבחון בהן הם משתמשים וטועים בטיפול עצמו. הספר הזה הוא כמו הילד שצועק 'המלך הוא ערום' והוא מוכיח, באמצעות מאות מחקרים מדעיים, שהרופאים נעזרים בבדיקה של פרמטרים לא אמינים שלא משקפים את המתרחש באמת בתאים בגוף. במילים פשוטות – הרופאים בכלל לא עושים את הבדיקות הנכונות. בשפה בהירה ונגישה מוכח לנו, ההדיוטות שלא למדו שנים בבית ספר לרפואה, מדוע אין להשתמש בבדיקת TSH ככלי אבחוני יחיד למחלה של בלוטת התריס (וזה מה שעושים הרופאים), מדוע הבדיקה לא מאתרת את מה שמתרחש בתכלס ברקמות, בתוך התאים, אלה רק בדם (או במוח), או כמו שהגדירה זאת מחברת הספר: "תאי הגוף מורעבים להורמון התריס, אבל יותרת המוח מרוצה". היא מוכיחה לנו גם למה חוץ מזה שהבדיקות לא נכונות, גם הטיפול הרפואי שאנחנו מקבלים לא נכון וזה לכשעצמו מסביר למה יש כל כך הרבה אנשים שכן מקבלים את הטיפול הרפואי הקונבנציונלי ועדיין לא מרגישים טוב. אחד הנתונים שאישית הדהימו אותי היה הטענה שרק 10-20% מאלו שיש להם רמה נמוכה של הורמון התריס אכן מאובחנים, כלומר, שמעל ל80% בכלל לא מאובחנים כמו שצריך, שמעל ל-80% מפוספסים. אם משליכים את הנתון הזה על ההערכות שעומדות על כ- 250,000 איש בישראל שכן מאובחנים עם תת פעילות בבלוטה, כלומר הם ה20%, מקבלים מספר מפחיד של אנשים מפוספסים שכן סובלים מרמה נמוכה של הורמון התריס אבל הבדיקות שלהם יצאו תקינות ולכן אמרו להם שזה לא קשור לבלוטה והם ממשיכים לסבול. המספר המפחיד הזה של אנשים שפוספסו כולל אנשים שסובלים מעליה במשקל והשמנה ללא קשר לתזונה שלהם, אנשים שיורד להם מצב הרוח ללא קשר לנסיבות החיים או אנשים שחווים דיכאון, אנשים עם מחלות לב, אנשים עם כאבים כרוניים, אנשים שסובלים מעצירויות על אף שאוכלים המון ירקות וסיבים, אנשים שמתעייפים בקלות, או שעייפים כל הזמן, אנשים שסובלים מנשירת שיער (מסתבר שהשיער נושר גם מהגבות ומהריסים), מיובש תמידי בעור, מתסמונת קדם וסתית או מבעיות פוריות – הכל קשור קשר הדוק למצב הבלוטה הקטנה הזו על כל הורמוניה ורמת ספיגתם בתאים, ואבחון נכון (באמצעות הבדיקות הנכונות), שיוביל למתן טיפול נכון יכול פשוט לפתור את כל הבעיות האלו. לרוב הרופאים יהיה קשה בוודאי להתמודד עם הטענות המופיעות בספר, על אף שהן מגובות שוב ושוב בכל כך הרבה מחקרים מדעיים, חלקם אפילו יזלזלו במידע כי זה סותר את כל מה שלימדו אותם בביה"ס לרפואה ואת כל מה שהם רגילים לעשות מזה שנים (וכן, קשה להודות בטעות ולחשב מסלול מחדש), אך דעו שני דברים: האחד, שיש רופאים מומחים בתחום, מהארץ ומהעולם (והם מצוטטים בספר), הטוענים שהספר הזה כל כך חשוב שהוא צריך להילמד בבתי הספר לרפואה. הדבר השני הוא שהספר נכתב על מנת להעצים אותנו, החולים ההדיוטות, האנשים הרגילים. הוא נותן לנו את המידע החדשני והעדכני הזה, את ההכוונה ואת ההנחיות כיצד לעשות זאת והוא אומר לנו מפורשות – למרות מה שאמרו לכם הרופאים, אתם כן יכולים לרפא את הבלוטה. זה כמובן מצריך לקיחת אחריות ומלא שינויים בתזונה ובאורח החיים, אבל למי שמעוניין בכך זה אפשרי ודווקא בגלל שלא למדנו בבית ספר לרפואה, יותר קל לנו להבין את המסרים האלו וליישם אותם בפועל. הספר אף ממליץ בחום מספר פעמים – קחו את הספר לרופא שלכם. תנו לו לקרוא אותו ותבקשו ממנו לשלוח אתכם לבצע את בדיקות הדם הנכונות. אם הוא מסרב או מזלזל, חפשו את הרופאים שכן פתוחים לשמוע את המידע החדש ושכן ישלחו אתכם לבדיקות הנכונות (קראו על רפואה פונקציונלית). הם קיימים. לסיכום אומר שברמה האישית שלי, בתור מי שחוקרת את תחום הריפוי העצמי מעל ל11 שנים וריפאה עצמה משבע מחלות וחוליים (אסטמה, בולימיה, מאניה דיפרסיה, תת פעילות בבלוטת התריס, מיגרנות, פריצות דיסק והתמכרות לסמים קלים), הייתה חסרה לי בספר העשיר והחדשני הזה התייחסות לנפש האדם. המחברת חקרה ומצאה את הגורמים הפיזיולוגיים למחלה האוטואימונית או לתת התפקוד של הבלוטה, אולם היא אינה מתייחסת לנפש האדם ולגורמים הרגשיים-נפשיים שהובילו לתקיפת והיחלשות הבלוטה ואם יש משהו אחד שלמדתי מאלפי סיפורי הריפוי שחקרתי ומהמסע האישי שלי, זה שמחלה היא שפת הנפש, מחלה היא ביטוי פיזיולוגי של מצוקה רגשית וזו הדרך בה הנפש זועקת את מצוקתה. על מנת לרפא עצמנו יש לטפל גם בפיזי וגם בנפשי. הספר הזה הוא כלי מעולה להתחיל איתו את מסע הריפוי בערוץ הפיזי.

אפריל 30, 2018ספטמבר 8, 2018

מאמר -מסקנות ממסע ריפוי עצמי

מסקנות ממסע ריפוי עצמי

בכל מה שקשור למחלות, לכאבים, לבריאות ובכלל, האדם הוא לא רק גוף. האדם הוא גם לא רק גוף ונפש. האדם הוא טרילוגיה של גוף, נפש ורוח שמנהלים ביניהם מערכת סימביוטית מורכבת וקסומה שמטרתה כמטרת העל של כל היקום וכל מה שחי ביקום- צמיחה והתפתחות. ה״ממבו ג׳מבו״ הזה שאולי לא אומר כלום לחלקכם ואולי אפילו מלחיץ את חלקכם, הוא הסיכום האישי שלי למסע הבראה בן 10 שנים אליו יצאתי לאחר שרציתי לרפא עצמי מ7 מחלות וחוליים מהם סבלתי שנים רבות: אסטמה, בולימיה, תת פעילות בבלוטת התריס, מאניה דיפרסיה, פריצות דיסק, מגרנות והתמכרות לסמים קלים. עברו הרבה שנים של סבל, כאבים פיזיים ונפשיים ולא מעט הסתרות (בושה שידעו שאני מקיאה, אסור שידעו שאני מעשנת כל כך הרבה סמים ופדיחות שידעו שאני לוקחת כדורים אנטי דיכאוניים), עד שהחלטתי לצאת למסע גמילה מהכדורים ומהתרופות, עד שהבנתי שזה אפשרי בכלל בניגוד לכל מה שאמרו לי הרופאים הרבים שטיפלו בי ובניגוד למה שכולנו בחברה המערבית מאמינים בו ופועלים לפיו- תרופות הן הדרך היחידה להתמודד עם כאבים, מחלות ושאר סימפטומים וטופינים. במסע הזה גיליתי לא מעט אמיתות לא שגרתיות, בלשון המעטה, שלוקח זמן לעכל ולהכיל אותן בגלל המשמעות וההשלכות שלהם בפועל, אולם עצם העובדה שהפסקתי להדוף אותן, אפשרתי להן לחלחל אט אט ופעלתי לפיהן, תוך קשב לקול הפנימי שלחש מבפנים ״כן, את יכולה להיות בריאה ללא כדורים״, הובילו אותי למקום המאוזן, הבריא ונטול התרופות והסמים בו אני נמצאת היום. גיליתי שהמחלות שלנו בעצם מספרות לנו סיפור, את סיפורה הלא מסופר של הנפש שלנו. אם תהפכו את המשפט הקדום והידוע ״נפש בריאה בגוף בריא״ תקבלו ״נפש חולה בגוף חולה״ והמשמעות האמיתית היא שכשהגוף שלנו חולה, הנפש שלנו היתה חולה קודם. כשהגוף שלנו כואב, הנפש שלנו כאבה קודם. המחלות הן בעצם ביטוי פיזיולוגי של מצוקה רגשית-נפשית שלא טופלה, לא עובדה, אולי נשכחה ואולי אפילו הודחקה כמנגנון הגנה, אולם היא עדיין שם ממתינה לתורה והיא משתמשת במחלה או בכאב על מנת למשוך את תשומת ליבנו. מהמקום הזה, אפשר לראות למה עלינו להתחיל להסתכל על מחלות ועל כאבים לא כעל משהו נוראי שקרה לנו, אלה להסתכל על מחלות כעל הזדמנות לריפוי, ככוח שדוחף אותנו, כביכול בלית ברירה, לחבור לעצמנו, לשנות את כל המחשבות והמעשים והרגלים שלא תומכים בנו או בגוף שלנו, אך בעיקר להקשיב סוף סוף לאותו חלק בתוכנו, כנראה פגוע מאוד, כועס או מתבייש,לרוב במשך הרבה מאוד שנים אבל לא בהכרח, להאיר אותו, להתייחס אליו, לשחרר אותו ולהתקדם האלה. ביחד עם החשיבות העצומה של הערוץ הנפשי בתהליך ההבראה, ישנם עוד 3 ערוצי טיפול במחלות: הפיזי (תזונה, תנועה, ניקוי רעלים, הורדת לחץ ועוד), האנרגטי (שימוש באנרגיית החיים הזורמת בכל יצור חי וצומח על מנת לנקות חסימות אנרגטיות במרחב שלנו. זה ספציפית תחום שבו קורים ניסים הן גדולים והן קטנים), והרוחני (ברמה הפרקטית זה להקשיב לעצמנו, לחלק הגבוה בתוכנו שאמון על תחושות הבטן, על האינטואיציה ועל הובלתנו לעבר ייעודנו). 4 הערוצים האלו בעצם נותנים מענה לארבעת הרבדים השונים בהם נוצרות מחלות, בהם מתהווים הכאבים. זה בעצם לא רק הגוף שלנו כי אם עוד 3 פרמטרים שונים שקשורים בקשר הדוק, גם אם בלתי נראה, האחד לשני וזו בדיוק מגבלתה העיקרית של הרפואה הקונבנציונלית, שכבודה במקומה מונח ואנו זקוקים לה וגם בהרבה מהמקרים לכדורים שלה, אולם יש להכיר במגבלה העיקרית – היא רואה בנו גוף בלבד,ללא נפש וללא רוח. היא גם נותנת פתרון רק לערוץ אחד וגם נותנת פתרון שהוא סימפטומטי במקום פתרון כלל מערכתי שמתייחס לגוף כמערכת מורכבת החותרת לאיזון. לכן נוצר מצב בו חלקים ניכרים מהאוכלוסייה במאה ה21 ״עולים על כדורים״, כאלו ואחרים, וכדורים אלו מייצרים הן תלות (לשמחתן ולרווחיותן של חברות התרופות) והן פחד- מה יקרה אם אני אפסיק אותם. אני מאמינה שאכן ידע הוא כוח ולכן התיישבתי לכתוב מדריך לריפוי עצמי על מנת שלאחרים לא ייקח 10 שנים לרפא את עצמם, על מנת שלאחרים יהיו ההכוונה, הידע וההשראה שלי לא היו בתחילת דרכי ועל מנת להעביר את בשורת הריפוי העצמי – לכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל לרפא את עצמו. אנחנו לא חייבים להיות רופאים על מנת לעשות זאת. האם זה אומר שכולם יצליחו? לא, נדרשים מוכנות לצעוד בדרך ולעבור תהליך, לקיחת אחריות על ההבראה, התמדה, רצון פעיל ולא מעט נחישות, אולם זה כן אומר שאם נבין את החיבור בין הגוף שלנו, לנפש שלנו ולרוח שלנו, בטוח נשנה במעט את ההתנהגות שלנו לעצמנו ולסביבה וזה, לא מעט בכלל. לכו תדעו, אולי אפילו תצליחו לאהוב את עצמכם יותר וזו, בעיני, המתנה הכי גדולה שתוכלו להעניק לעצמכם, הגביע הקדוש של ריפוי, כי משם, השמיים הם הגבול.

אפריל 28, 2018ספטמבר 8, 2018

על ההתעוררות למסע ריפוי עצמי

לקום בבוקר ללא כאבים? לנשום ללא חרחורים ושאר רעשים? להתעורר בבוקר ולרצות להיות ערה? לרצות בכלל להיות בחיים? לחיות ללא בולמוסי אכילה והקאות? לחיות ללא הסתרות ומסיכות? לחיות ללא סמים? לחיות באיזון ללא כדורים? אם הייתם שואלים אותי לפני 10 שנים שהקיום האוטופי הזה אכן קיים לו אי שם בעולם מקביל הייתי צוחקת לכם בפרצוף ואז רצה לבלוע להנאתי איזה כדור או שניים כי זה מה שידעתי לעשות אז, לכאוב פיזית, נפשית ומנטלית ולבלוע כדורים. המון כדורים. בגיל 33 כבר חייתי עם מגוון רב ומכובד של כדורים, מכל הצבעים ומכל המינים, בגין מספר לא מבוטל של מחלות, כאבים וחוליים שסבלתי מהם: אסטמה (המחלה שלא נושמים בה), בולימיה (המחלה שמקיאים בה), תת פעילות בבלוטת התריס (המחלה שעייפים בה כל הזמן ומשמינים גם אם אוכלים רק תפוחים), מאניה דיפרסיה (המחלה שבה מזגזגים כל הזמן מהרצון למות לרצון לכבוש את העולם), פריצות דיסק (המצב שבו אי אפשר לזוז כי גם לנשום כואב וכשכבר אפשר לזוז אז מפחדים לזוז כי אולי זה יחזור), מיגרנות (פטישים בראש ולא אלו של יום העצמאות) והתמכרות לסמים קלים (מצב בו העישונים שולטים בך ובמה עושים (ובעיקר מה לא עושים), למי הולכים (למי שיש סמים), לאיפה הולכים (לאיפה יש סמים) ומתי הולכים משם (כשנגמרים הסמים). תוסיפו לזה בעל, קריירה, שלושה ילדים ותקבלו מדד טוב ללמה בלעתי כדורים על מנת להיטיב את מצבי ככל הניתן.

יום אחד, בעודי מקטרת לחבר שקיבלתי עוד כדורים שהבטיחו לי לגביהם שאצטרך לקחת אותם עד המוות (לתת הפעילות בבלוטת התריס), אותו חבר זרק לי את המשפט המכונן: welcome to the 30' pills. מסתבר שבארה"ב "יש דיבור" על זה שבסביבות גיל 30 הם עולים על כדורים כמו שאצלנו עולים על מדים בגיל 18. המשפט הזה לא עזב אותי ולא נתן לי מנוח. התחלתי לחשוב מה יהיה איתי בהמשך? כבר עכשיו אני מפוצצת בכדורים ואני רק בת 30! מה יהיה איתי בגיל 40?? אני אסחוב איתי לכל מקום קופסת אחסון כמו כל הזקנים? לא הרגיש לי נכון ולא היה לי נוח עם המחשבות המדכאות האלו ואינטואיטיבית התחלתי לחקור ולקרוא כל מה שקשור לריפוי, לסיבות בגינן מחלות נוצרות, לחיבור בין הגוף לנפש, קראתי ושמעתי רופאים אמיצים שמספרים על המגבלות שלהם ושל הרפואה המודרנית, קראתי ושמעתי מאות סיפורי החלמה של אנשים שנרפאו כנגד כל הסיכויים וכל מה שאמרו להם הרופאים ואט אט החלה להיבנות בתוכי הידיעה שזה אפשרי, שהאופציה של ריפוי עצמי אכן חיה, קיימת ונושמת בכל רחבי העולם, בניגוד למה שסיפרו לי הרופאים הספציפיים שלי ובניגוד לכל מה שהאמנתי בו.

אחרי ארבע וחצי שנים כאלו, במהלכן עדיין המשכתי לבלוע את כל הכדורים ולהסתיר את כל ההסתרות, הייתי מספיק בטוחה בעצמי ובידע שרכשתי על מנת לעשות מעשה בשטח – הכרזתי קבל עם ועדה שאני הולכת לרפא עצמי מאסטמה. שהגיע הזמן אחרי 18 שנה להיפטר מכל המשאפים והסטרואידים והחרחורים. לא היתה לי דרך ולא היתה תוכנית פעולה מסודרת אבל היתה לי אמונה גדולה שאני עושה את הדבר הנכון וקול פנימי שאמר לי שאני יכולה, שאקשיב לעצמי ושאני אצליח. מה אתם יודעים, זה לקח ארבעה חודשים, המון יצירתיות במספר ערוצי טיפול והמון קשב עצמי ועשיתי את זה! ריפאתי את עצמי מאסטמה! אני זוכרת את ריקוד הניצחון שרקדתי ברחוב אחרי שיצאתי ממרפאתו של רופא הריאות שאישר שהבדיקה שעשיתי במכון הריאות היא בדיקה של בחורה בריאה ושאין זכר לתסמינים שסבלתי מהם כל כך הרבה שנים. אנשים הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת אבל לא היה אכפת לי. עשיתי זאת! ריפאתי את עצמי מאסתמה! וואוו! באותם רגעי אושר התחילו להתרוצץ לי בראש, בפעם הראשונה, מחשבות חדשות: "רגע, רגע, רגע, אם הצלחתי עם האסתמה אולי אני אוכל לרפא עצמי מכל שאר המחלות שהייתי חולה בהן? האומנם הרעיון שאני אצליח להיפטר מכל הכדורים שאני תלויה בהם היום יכול לבוא לידי מימוש? האומנם אני יכולה לעשות משהו שרופאים אמרו שהוא בלתי אפשרי? האומנם אופציה כזו קיימת?"

המחשבות האלו הטריפו את מוחי ונפשי יומם וליל עד שהחלטתי שאני הולכת על זה, למרות שלא ידעתי איך, כמה, איפה וכיצד, ידעתי שאני יכולה לעשות את זה, משהו עמוק עמוק בתוכי לחש לי שוב ושוב שאני יכולה. למזלי, בחרתי להקשיב לו…..

אפריל 27, 2018ספטמבר 1, 2018

מאמר – על הקשר בין אמונה לריפוי עצמי

הקשר בין אמונה לריפוי עצמי

יודעים מה אחת הבעיות הכי גדולות בקרב אלו שרוצים להבריא ממחלות ובלהבריא אני מתכוונת לבריאות ולאיזון ללא תרופות או כדורים כאלו ואחרים? הבעיה היא שרובנו לא מאמינים שאפשר. רובנו לא מאמינים שבמקרים של כאבים כרוניים או מחלות כרוניות או אפילו מחלות שנחשבות לסופניות החלמה היא משהו רלוונטי, שהחלמה אכן קורית, שאפשר להיות בריאים ללא כדורים כימיים. אנחנו לא מאמינים שהגוף יכול, בתנאים מסויימים, לרפא את עצמו מכל מצב בכל שלב של המחלה. איך אני יודעת זאת? כי חקרתי את תחום הריפוי העצמי במשך 10 שנים. חקרתי והייתי במקביל שפן ניסיונות לאחר שהייתי חולה ב7 מחלות וחוליים (אסתמה, בולימיה, תת פעילות בבלוטת התריס, מאניה-דיפרסיה, פריצות דיסק, מיגרנות והתמכרות לסמים קלים), ובלעתי על בסיס יומיומי כמות מטורפת של כדורים. יום אחד קול פנימי אמר לי שזה לא נורמאלי שבחורה בגיל 30 בולעת כל כך הרבה כדורים והבנתי במקביל שפשוט נמאס לי להיות חולה. לקח לי 4 שנים של חקר אינטנסיבי ואולי אפילו אובססיבי של התחום, בארץ ובעולם (ותודה לאלוהי האינטרנט), על מנת להאמין שאכן זה אפשרי, שיש אופציה כזו של חיים בריאים ללא כדורים ויצאתי למסע הריפוי שלי ללא תוכנית פעולה, ללא מתודיקה מסודרת, ללא הכוונה וללא תמיכה מקצועית או אישית. מה שכן היה לי זה הקול הפנימי שאמר לי ״כן את יכולה וכן את תצליחי״, היו לי את אלפי סיפורי ההחלמה מדהימים שאספתי מכל רחבי העולם ושבכולם, למזלי, הצלחתי לזהות את המנגנונים המשותפים להם, והיה לי את הרופאים האמיצים שפרסמו ספרים או סיפרו בסרטים תיעודיים רבים או בהרצאות על מגבלות הרפואה הקונבנציונלית, על מגבלותיהם כרופאים, על כל מה שנמצא מעבר למה שכתוב בספרי הרפואה שלהם ועל תגליות מדעיות שסותרות את כל מה שכתוב באותם ספרי רפואה. זה לקח עוד 6 שנים אבל עשיתי זאת. היום אני לא בולעת כדורים, לא מקיאה (ואפילו כבר לא אוכלת את הרגשות שלי), לא מסוממת ועדיין בריאה, מאוזנת ואפילו מאושרת רוב הזמן. עשיתי זאת ואחרי שעשיתי זאת התיישבתי לכתוב מדריך לריפוי עצמי כדי שלאחרים זה לא ייקח 10 שנים כמו במקרה שלי, כדי שלאנשים תהיה את ההכוונה וההשראה שלי לא היו וכל כך היו חסרות לי, כדי לתת להם תקווה וכדי להעביר את המסר שלכל אחד ואחד מאיתנו יש את הפוטנציאל לרפא את עצמו ושאנחנו ממש לא חייבים להיות רופאים על מנת לעשות זאת. המדריך אינו אנטי הרפואה המודרנית או אנטי תרופות, אלה מאיר בזרקור ענק הן את מגבלותיה של הרפואה הקונבנציונלית, הסימפטומטית ברובה, והן את כל תחומי הריפוי וערוצי הריפוי השונים שנמצאים מעבר לגבולותיה (דוגמא קטנטנה, החיבור בין הגוף שלנו לנפש שלנו), חלקם כבר אלפי שנים וחלקם חדשים יותר, שיכולים לעזור לנו, "האנשים שלא למדו יום רפואה בחייהם", בדרך להבנה ולאמונה כי אנו כן יכולים לרפא עצמנו, אם רק ניקח על הבריאות שלנו אחריות. מספר טיפים לאלו מכם שמעזים לפנטז על חיים ללא כאבים וללא מחלות: מחלה היא הזדמנות לריפוי – עליכם להבין שמחלה היא ברכה בתחפושת. התחפושת אולי נתפסת כאכזרית, אבל היא שם על מנת לתת לנו את ההזדמנות להשתנות, לדחוף אותנו לשינוי כל אותם מחשבות, רגשות, מעשים והרגלים שלא תומכים את הגוף או הנפש שלנו. מחלה היא ביטוי פיזיולוגי של מצוקה נפשית – עליכם למצוא את המקור הרגשי של המחלה. המחלה או הכאבים מספרים לכם סיפור- את סיפורה הלא מסופר של הנפש שלכם. נשאלת השאלה האם אתם מוכנים להקשיב למה שיש לה לספר לכם? תזונה זה לא מספיק – זה תנאי הכרחי להפסיק להכניס זבל לגוף ולהתחיל להכניס לו את מה שהוא והמערכת החיסונית שלכם זקוקים לו, את מה שחסר להם, אולם תזונה היא רק מרכיב אחד מתוך הערוץ הגופני וישנם ארבעה ערוצי טיפול- גופני, נפשי, אנרגטי ורוחני וזאת משום שאלו הם ארבעת הרבדים בהם נוצרות המחלות מלכתחילה. זה לא רק פיזי…. מאחלת לכם בהצלחה במסעות הריפוי האישיים שלכם ומזכירה לכם שהיכן שיש רצון, ישנה הדרך…

אפריל 26, 2018אוגוסט 21, 2018

אסטמה קטע מהספר נפש בריאה על ריפוי מאסטמה

על הריפוי מאסטמה – קטע מהספר נפש בריאה בגוף בריא

המחלה הראשונה שממנה הצלחתי להבריא היא האסתמה. יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שדי! נמאס לי מהתקפי האסתמה, נמאס לי מהמשאפים, נמאס לי מהסטרואידים. נמאס לי. נמאס לי להיות אסתמטית. נמאס לי להיות חולה. האסתמה התחילה ביום אחד, ללא התרעה מוקדמת בגיל 18, ממש אחרי הגיוס שלי לצבא. כל הילדות שלי הייתי ילדה בריאה שלא חלתה כמעט בשום דבר, ואותו התקף ראשון הוביל לאשפוז הראשון שלי שארך שבוע. מעבר לעובדה שהייתי המאושפזת היחידה בפנימית א' מתחת לגיל 70, אני זוכרת את הרופאים שואלים אותי בפליאה פעם אחר פעם, "מה, אף פעם לא סבלת מאסתמה?" ואותי חושבת, "למה הם חושבים שהתשובה תשתנה מביקור רופאים אחד למשנהו?" 18 שנה, עשרות אשפוזים, אלפי כדורי סטרואידים ומאות משאפים התנקזו לאותו יום שבו יצאתי בהכרזה שדי! אם חולים סופניים הצליחו להציל את עצמם ממוות בטוח ולהבריא, אין שום סיבה שאני לא אצליח להבריא מאסתמה. באותה עת הייתי כבר עם הפרעה דו-קוטבית פעילה שאותה הסתרתי מכולם, הסתרתי את היותי בולימית, סבלתי מכאבי גב, ממיגרנות ומתת-פעילות בלוטת התריס. רגע, אז מה עושים? למי פונים? איך מתחילים? היה לי המון מידע בראש, המון השראה מאחרים ואפס תוכנית פעולה. תכלס, גם לא באמת האמנתי שאצליח לחלוטין להבריא מאסתמה, כי רופא המשפחה שלי קצת צחק עלי ואפילו לגלג כששיתפתי אותו בקנוניית ההבראה שלי והסביר לי שחבל על המאמץ שלי ועל האכזבה שתגיע, כי "עם ריאות כמו שלך זה לא יקרה, אני מטפל בך כבר מספיק שנים". החלטתי שאני אוכיח לו שכן. אני אראה לו מה זה. הדווקא הזה נתן לי את הבעיטה שלה הייתי זקוקה בשביל לצאת לדרך עצמה. לעשות משהו בפועל. הבעיטה הזו היוותה את סיומה של תקופת הבשלה שארכה כמה שנים, שבמסגרתה גם רכשתי ידע, גם הגדלתי את הביטחון בעצמי וגם הספקתי לפתח חסינות ללגלוגים ששמעתי בכל פעם ששיתפתי מישהו ממכריי או קרוביי בדבר רצוני להבריא מהמחלות שלי. זה לא שמישהו מהם לא רצה בטובתי, הם פשוט לא האמינו שאפשר, בדיוק כמו הרופא שלי. חלקם פחדו שאני הולכת להזיק לעצמי וחלקם חשבו שמשהו לא טוב עובר עלי. הגדילו ראש הדואגים באמת ששיתפו את בעלי בחששותיהם ואף המליצו שאולי שווה לחשוב על טיפול פסיכולוגי מתאים. לא האמנתי באמת באמת שאצליח, אבל כן האמנתי שמשהו חייב לקרות. חייב. הערוץ הראשון – הנפשי באותה נקודה בזמן הייתי במעקב אצל פסיכיאטר זה ארבע שנים, מהדיכאון הראשון. זה הרגיש לי נכון ללכת שוב לטיפול פסיכולוגי. ארבע שנים קודם, הפסיכיאטר שלח אותי לפסיכולוגית כי לדבריו הכדורים רק יאזנו את הכימיה בראש שלי, אולם היה עלי לטפל גם בנפש. צדק. חודש וחצי הייתי אצלה, היא עזרה לי מאוד והייתה נורא נחמדה, רק מה? אלוהים הוא היחיד שיודע על מה דיברנו שם. אני באמת לא יודעת וגם לא זוכרת. לא הייתי מוכנה בכלל להתחיל לחלוק את אשר העיק באמת על ליבי. ואיך אני יודעת את זה? כי את העובדה שאבא שלי היכה אותי כל הילדות לא חלקתי עימה. הסתרתי ממנה, פשוט ככה. לא העזתי בכלל להעלות על דל שפתותיי את המילים "חטפתי מכות מאבא שלי". חלק ממני עוד התבייש בזה שהייתי ילדה מוכה, וחוץ מזה, לתפיסתי דאז, הוא כבר מת לפני כל כך הרבה שנים (נפטר מסרטן כשהייתי בת 20), אז למה בכלל לפתוח את הפרק הזה? הוא מת ולא יחזור ואין את מי להאשים ואין על מי לצעוק, אז אין צורך ותודה רבה. לקראת סיום אותו טיפול, הכדורים שחזרתי ליטול כבר השפיעו, הרגשתי מעולה וחזרתי לחייך ולבלוע את החיים. נפרדנו כידידות. ארבע שנים מאוחר יותר כבר הייתי במקום אחר. רציתי להבריא ממחלה כרונית וידעתי כבר ש"גוף ונפש אחד הם", מה שאומר שמחלות קשורות ונובעות ברמה מסוימת מהנפש שלנו. הזמן הנכון הגיע וחלקתי עם הפסיכולוגית שאבי היכה אותי לאורך כל הילדות למרות שהייתי ילדה ממושמעת ומצטיינת בלימודים, ואף פעם לא הבנתי למה זה מגיע לי ולמה הוא הופך בשנייה לכזו מפלצת. חלקתי עימה גם את העובדה שבמשך כמה שנים ייחלתי למותו. בכל פעם שהייתי חוטפת ממנו מכות על לא עוול בכפי, הייתי מסתכלת לשמיים וזועקת, "בבקשה שימות, בבקשה בבקשה תעשה שהוא ימות, אני לא יכולה לחיות איתו יותר". נחשו מה? בסוף הוא חלה בסרטן ומת. אז דיברנו על רגשות האשם המוסתרים שלי על כך שסייעתי ליקום להרוג את אבא שלי, דיברנו על העלבון שחשתי כל השנים, דיברנו על יחסי השנאה-אהבה שלי אליו, כמה קשה היה להכיל את הקונפליקט הזה שבין "אני אוהבת את אבא שלי, היו לנו מלא רגעים וזמנים טובים, שנינו חלמנו שאני אהיה רופאה, יו אני כל כך מתגעגעת אליו", לבין "למה הוא עשה לי את זה? איך הוא היה מסוגל? למה זה בכלל הגיע לי? והלוואי שייחנק בגיהינום". התחלתי לבכות ללא הפסקה במפגשים עימה. תבינו, במשך שנים לא בכיתי בכלל. הייתי די אטומה. הרגשות שלי היו מבוצרים מאחורי חומות בטון מזוינות. זו הייתה דרכי שלי להגן על עצמי אחרי שנים של פגיעות ועלבונות. במפגשים עימה הרגשתי שנהרות של עצב וכעס זורמים החוצה ומפנים קצת מקום, לראשונה זה הרבה שנים. למה התפנה מקום? עוד לא היה ברור, אבל משהו התחיל להרגיש קליל יותר. חוץ מהספונג'ה הרגשית, הפסיכולוגית העניקה לי בפעם הראשונה בחיי הבנה פסיכולוגית של עיתוי המחלה: גם האסתמה וגם המיגרנות החלו מייד כשיצאתי מהבית והתגייסתי לצבא. היא הסבירה לי שאמנם ניצלתי פיזית, יצאתי סוף סוף מהבית עצמו, שרדתי לכאורה את הגיהינום הרגשי שחוויתי כל כך הרבה שנים בתור ילדה ונערה, אולם הגוף שלי עדיין זכר, הנפש שלי לא שכחה וגם לא סלחה, וזה בא לידי ביטוי במחלה שהתפרצה, פתאום, ללא כל התראה, ביום בהיר אחד. אני זוכרת שבאותו רגע שהיא הסבירה לי את זה ידעתי בפנים שזו הסיבה. פשוט ידעתי וזה ענה לי על כל התהיות שהיו לי לאורך כל השנים שמעולם לא קיבלתי עליהן מענה.